שאול מתערב באופן מיידי כדי לעצור את העם מחטא אכילת הבשר בטרם נזרק דמו, ומייסד מערך שחיטה מרכזי ומפוקח. הוא פונה למשרתיו ומורה להם פֻּצוּ בָעָם, כלומר התפזרו והתפרסו ברחבי המחנה כדי להכריז ולהעביר את ההנחיה לכלל הציבור [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק]. ההוראה היא שכל אדם יביא אליו את שורו או את שְׂיֵהוּ, הכוונה לשה שלו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לגבי המילה בָּזֶה בפקודתו של שאול "וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה", מציגים הפרשנים שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מתמקדת במיקום הפיזי. שאול דורש שהשחיטה תתבצע "כאן", במקום המרכזי שבו הוצבה האבן או בסמוך למזבח. ריכוז השחיטה נועד להבטיח שדם הבהמות ייזרק מיד על המזבח כהלכה, וכן לאפשר לאנשים להשגיח איש על רעהו [מלבי"ם, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת את המילה כמתייחסת לכלי השחיטה. לפי פירוש זה, שאול הציג בפני העם סכין, בדק אותה והורה להם לשחוט רק בסכין בדוקה ותקינה כדוגמתה [רש"י, רד"ק].
מטרת המהלך כולו היא למנוע מהעם לחטוא לה' באכילה אֶל הַדָּם. הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי היא "על הדם", וישנם אף כתבי יד ודפוסים שבהם נכתבה המילה "על" במפורש [רד"ק, מנחת שי].
הפסוק חותם בכך שהעם אכן נשמע להוראה והביא את הבהמות לשחיטה הַלַּיְלָה. ציון הזמן מלמד כי מדובר היה בבהמות חולין שנועדו למאכל רגיל, שכן בניגוד לקרבנות המוקרבים ביום, שחיטת בהמות חולין כשרה ומותרת גם בשעות הלילה [רש"י].