לאחר תשישות הקרב וההפוגה הקלה שבה העם אכל והתאושש, נוצרת הזדמנות להכרעה צבאית סופית. מתוך תחושת מומנטום של ניצחון על אויב נסוג, מבקש המלך להנחית את המכה האחרונה, אך יוזמה זו מציפה את המתח שבין שיקול דעת צבאי מהיר לבין החובה לדרוש בהדרכה אלוהית.
שאול מציע לצאת למרדף לילי, מתוך מטרה להשמיד את האויב לחלוטין ולקחת את שללו, כפי שמשתמע מהמילה וְנָבֹזָה, שפירושה לבזוז ולקחת שלל [מצודת ציון]. שאול הניח שהפלשתים כבר מנוצחים לחלוטין ונמצאים במנוסה, ולכן נותר רק לאסוף את השלל ולהכחיד את הניצולים. מתוך ביטחון זה, הוא כלל לא העלה בדעתו שיש צורך לשאול באורים ותומים טרם היציאה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. העם מצידו נסחף אחר ההתלהבות ומעניק לשאול גיבוי מלא לעשות ככל העולה על רוחו.
אולם, תוכנית זו נעצרת על ידי הכהן, שדורש לשנות את סדר הפעולות. הכהן קורא להתקרב הֲלֹם, כלומר לפה [מצודת ציון], אל המקום שבו נמצא ארון האלוהים [ביאור שטיינזלץ]. כוונתו בביטוי אֶל הָאֱלֹהִים היא שיש לדרוש ולשאול במימרו של ה׳ [רד"ק].
הפרשנים מציגים שתי זוויות המשלימות זו את זו באשר למניעיו של הכהן. מהזווית הרוחנית, הכהן מוכיח את שאול ושואל מדוע הוא פועל על סמך רצון אנושי פשוט מבלי לבקש את קרבת ה׳, שהרי רק דרך שאלת ה׳ תובטח להם השגחתו במערכה [אברבנאל]. מהזווית הצבאית והמעשית, הכהן מזהיר מפני שאננות; ייתכן שהפלשתים ניצלו את זמן ההפוגה כדי להתאסף ולהתארגן מחדש בעריהם, ולכן מסוכן להמשיך במרדף ללא אישור אלוהי [מלבי"ם]. כעת, כשיש מעט זמן פנוי, זהו הרגע הנכון לעצור ולשאול באורים ותומים [ביאור שטיינזלץ].