ההתבצרות של שאול ומחנהו משקפת מצב של קיפאון צבאי וחשש, המהווים רקע לפעולתו העצמאית והנועזת של יונתן. שאול ממקם את עצמו בִּקְצֵה הַגִּבְעָה, כלומר בסופה [רש"י], באזור המכונה אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן [מצודת דוד]. בחירתו לשבת תחת עץ הרימון דווקא בקצה הדרומי הפונה למגרון, הרחק מחזית מכמש, נובעת מחשש להתגלות בפני מחנה הפלשתים כאשר ברשותו כוח צבאי כה דל [מלבי"ם]. על אף ששאול נמצא קרוב גיאוגרפית ליונתן ויכול היה לסייע לו, יונתן בוחר שלא להתייעץ עמו או לבקש את עזרת אנשיו. זאת משום שיונתן שם את מבטחו בנס מאת 'ה, וידע שאביו יסרב לאשר פעולה שאינה הגיונית מבחינה טבעית וצבאית [אלשיך].
לגבי הכוח הצבאי, הכתוב מציין כי וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ. אנשים אלו ישבו שם יחד עם שאול [מצודת דוד] ונותרו עמו בנאמנות ובמסירות [ביאור שטיינזלץ]. אזכור המספר שש מאות איש, שכבר צוין בפרק הקודם, בא להדגיש את חומרת המצב: איש לא נוסף למחנה שאול מאז הפקידה הקודמת [רד"ק]. מיעוט הלוחמים הוא זה שגרם לפחד ולחוסר המעש של שאול [מלבי"ם], אך מנגד, עובדה זו נועדה להעצים את גודל הנס ולהראות שהניצחון העתידי על הפלשתים החונים ממול לא הושג בכוח הזרוע, אלא בישועת 'ה [רד"ק].