מתוך זהירות וחשש במחנה ישראל, הוצבו אנשים במקום גבוה כדי להשקיף למרחוק על הנעשה במחנה הפלשתים, במטרה להחליט אם להימלט או לצאת לקרב [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מראה מפתיע נגלה לעיניהם של הַצֹּפִים לְשָׁאוּל, הם השומרים שהיו שייכים לשאול בגבעת בנימין [רוב הפרשנים].
הצופים מביטים לעבר הֶהָמוֹן, הלוא הוא מחנה פלשתים הגדול. השימוש במילה זו דווקא, מצביע על כך שהמחנה איבד את הסדר הצבאי שלו והפך מצבא מאורגן לקיבוץ אנשים מבולבל וחסר סדר [מלבי"ם]. הצופים מבחינים כי המחנה נָמוֹג, כלומר נע ונד ממקומו [רש"י], שורותיו מתפרקות והוא נראה כבריחה של פליטים המוכים במגפה [מצודת ציון, אברבנאל].
באשר להמשך התיאור וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם, נחלקו הפרשנים כיצד להבין את המתרחש. גישה אחת מפרשת זאת מבחינה כיוונית, ולפיה הפלשתים נעו והתקרבו לכיוון מחנה ישראל [רש"י]. בתוך גישה זו יש מי שמסביר כי המהומה הפנימית גרמה לפיצול, כאשר חלק מהפלשתים ברחו והתרחקו, בעוד אחרים נדחפו בבלבול לכיוון הגבעה, מה שיצר ספק אצל הצופים אם מדובר בנסיגה מבוהלת או בהיערכות להתקפה [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון הכאה ושבירה, ולפיה הפלשתים הלכו ונשברו, כשהם מוכים יותר ויותר תוך כדי הליכתם [רד"ק, מצודות].
זווית התבוננות שונה לחלוטין מציעה כי התיאור אינו רק חזותי אלא גם קולי. לפי פירוש זה, התיאור של מחנה נמוג והלום מתייחס לקולות שעלו ממחנה פלשתים. הצופים לא שמעו קול תרועת מנצחים, אלא קול ענות חלושה של מחנה מוכה ושבור [רלב"ג, אברבנאל].