בניסיונו לאתר את האשם במחנה, עורך שאול חלוקה של הנוכחים לשתי קבוצות ומעמיד את עצמו ואת בנו מול האומה כולה. המילה לְעֵבֶר פירושה לצד [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששאול מבקש להפיל גורל בין שני הצדדים: העם כולו מצד אחד, והוא ויונתן בנו מצד שני, כדי לברר היכן מונחת האשמה – האם בקרב העם או בקרב מנהיגיו [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה מעשית, הגורל נערך באמצעות כתיבה על גבי קלף, כאשר כל ישראל נכתבו על קלף אחד, ושאול ויונתן על קלף נפרד [רד"ק].
חלוקה זו, המעמידה שני אנשים מול עם שלם, אינה שגרתית ואינה תואמת את מנהג הגורלות הרגיל. כדי להסביר את המניע להחלטתו של שאול לחלק את הגורל דווקא באופן זה, מובאות שתי אפשרויות [אברבנאל]. אפשרות אחת היא ששאול לא ידע מי החוטא, אך ביקש להפגין צדק ושוויון מוחלט. הוא רצה להראות לעם שהוא ומשפחתו עומדים למשפט בדיוק כמו כל אדם פשוט בישראל; אם הגורל ייפול עליהם דין הצדק ימוצה, ואם על העם, ימשיכו להפיל גורלות בין השבטים והמשפחות עד למציאת האשם. מנגד, קיימת אפשרות ששאול כבר ידע בסתר שיונתן הוא זה שטעם מהדבש, לאחר שאדם שראה זאת דיווח לו. לפי גישה זו, שאול יזם את הגורל בידיעה מראש, אולי מתוך מחשבה שהעם יתערב ויפדה את יונתן ממוות, וכך המלך יוכל להצטייר כמי שעושה חסד.
תגובת העם להצעת הגורל מסתכמת בהשלמה סבילה: "הטוב בעיניך עשה". נראה כי העם לא גילה התלהבות מן המהלך, שכן הם ככל הנראה ידעו ושערו מה תהיה תוצאת הגורל. עם זאת, עמידתם מול המלך והמפקד העליון לא הותירה להם אפשרות לסרב, והם נאלצו לקבל את הכרעתו [ביאור שטיינזלץ].