יונתן, שלא נכח במקום שבו השביע שאול את העם ולכן לא ידע על איסור האכילה, טועם מעט דבש במהלך הקרב כדי להשיב את נפשו [אברבנאל]. מעשהו של יונתן מלווה בשלוש טענות הגנה המנקות אותו מאשמה: ראשית, הוא פעל בשוגג משום שלֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם. שנית, הוא לקח כמות מזערית בלבד כאשר טבל רק את קְצֵה הַמַּטֶּה, כמות קטנה של טעימה שספק אם בכלל נכללה בגזרת המלך. שלישית, העובדה שעיניו אורו לאחר האכילה מעידה כי היה נתון במצב של סכנת חיים עקב רעבון קיצוני ("בולמוס"), מצב שבו האכילה מותרת על פי הדין כדי להציל חיים [מלבי"ם].
לגבי המונח בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ, קיימות שתי גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחלת דבש העשויה תאים תאים על ידי הדבורים, קודם שהוציאו ממנה את הדבש [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים שמדובר בקני סוכר הגדלים באגמים בדומה לקני סוף [רש"י].
כאשר יונתן אוכל מן הדבש, הפסוק מציין כי וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו, כלומר הוא החזיר את ידו אל פיו יחד עם המטה שהיה בידו [מצודת דוד].
במילה האחרונה בפסוק קיים הבדל בין הכתיב לקרי. המילה נכתבת בתורה "ותראנה" מלשון ראייה, אך נקראת וַתָּאֹרְנָה מלשון אורה [מנחת שי, מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי העניין אחד ואין סתירה בין הדברים: עקב הרעב הכבד והעייפות, עיניו של יונתן חשכו וראייתו היטשטשה. ברגע שטעם מן הדבש, המספק אנרגיה זמינה ומידית לגוף, חזר אליו כוחו, אור עיניו שב אליו והוא חזר לראות בבירור [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].