נקודת המפנה במערכה מול הפלשתים מביאה לשינוי דרמטי ביחסי הכוחות, כאשר המהומה במחנה האויב גורמת לקבוצות משועבדות להחליף צד ולהצטרף ללחימה.
הפרשנים מסבירים כי וְהָעִבְרִים הנזכרים בפסוק הם בני ישראל שהתגוררו בארץ פלשתים [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אותם עברים היו נתונים תחת שלטון הפלשתים ושירתו אותם מתוך פחד וכניעה כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, כלומר כפי שהיה נהוג בימים עברו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
כאשר יצאו הפלשתים למלחמה, הם לקחו עמם את העברים הללו בעל כורחם [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, חומת אנך]. באשר לתפקידם, יש המבארים כי הם שימשו ככוח עזר צבאי [ביאור שטיינזלץ], או שעמדו סביב המחנה כדי לספק לפלשתים צידה וצרכים שונים [מלבי"ם]. המילים בַּמַּחֲנֶה סָבִיב מצביעות על כך שהעברים שהו בשולי המחנה. מיקום זה לא היה מקרי; הם הציבו את עצמם במכוון מחוץ למרכז הלחימה כדי להשתמט ככל האפשר מפגיעה באחיהם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. למעשה, למרות שאולצו להצטרף לפלשתים, כוונתם הפנימית הייתה להישאר נאמנים לישראל בכל מצב, בין אם לטוב ובין אם למוטב [חומת אנך].
התפנית מתרחשת כאשר העברים רואים את המהומה האלוהית ואת ידו של ה' הפוגעת בפלשתים. בשלב זה, וְגַם הֵמָּה החליפו צד ועברו לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הם לא חששו מנקמה פלשתית בבני משפחותיהם שנותרו מאחור, שכן הפלשתים היו שרויים בבלבול מוחלט והכו איש את רעהו מבלי להבחין מי תוקף אותם [רד"ק].
לעומת הגישה המרכזית הזו, קיימת פרשנות שונה לחלוטין לפסוק. לפי גישה זו, המילים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אינן מתארות שעבוד, אלא מזכירות את ימי שמואל הנביא שבהם ידם של ישראל הייתה על העליונה. יתרה מכך, סוף הפסוק אינו מתייחס לעברים שהחליפו צד, אלא לפלשתים עצמם; בשל המהומה הגדולה שגרמה להם להרוג זה את זה, הפלשתים סייעו למעשה לישראל, וכך יצא שוְגַם הֵמָּה תפקדו כאילו היו לוחמים לצד שאול ויונתן [רלב"ג].