רגע השיא של המערכה אינו מתרחש מול האויב, אלא בעימות פנימי בין חומרת שבועתו של המלך לבין הכרת הטוב של העם כלפי גיבורם. העם מתייצב כחומה בצורה כדי להציל את יונתן מהוצאה להורג, בטענה שמסירות נפשו והסיוע האלוהי שליווה אותו מהווים עדות חותכת לחפותו.
העם פותח בתמיהה מוסרית ושואל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, כלומר האם מן הראוי שמי שהביא לניצחון כנגד כל הסיכויים יומת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הם מכריזים חָלִילָה, שכן הוצאתו להורג תהווה חילול וגנאי [מצודת דוד], ומוסיפים אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, ביטוי מליצי שמשמעותו כי לא יאונה לו כל רע [מצודת דוד].
ההצדקה המרכזית של העם טמונה במילים כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה. יונתן פעל מתוך ביטחון עצום בה' ומסר את נפשו למען העם [רד"ק]. אדם המוסר את עצמו על קידוש השם מתקדש בכל איבריו וזוכה לדבקות אלוהית [חומת אנך]. מתוך כך, העם טוען כי לא ייתכן שאדם כזה יחטא במזיד. מעשיו היו רצויים לפני ה', וברור כי הפרת השבועה נעשתה בשוגג גמור, שכן יונתן כלל לא ידע עליה [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, העם מוכן למסור את נפשו עבור יונתן, בדיוק כפי שהוא מסר את נפשו עבורם [מלבי"ם].
אולם מתוך הדברים עולה השאלה, אם יונתן אכן חטא בשוגג, מדוע ה' לא ענה לשאול באורים ותומים, והצריך את עריכת הגורל שחשף את יונתן?
גישה אחת מסבירה כי ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ומתייחס לשגגתם כזדון. אף שיונתן לא ידע על השבועה בשעת מעשה, ברגע שנודע לו עליה היה עליו לפעול מיד להתיר את הנדר של אביו [מלבי"ם].
גישה אחרת מציעה כי שתיקת האורים והתומים נועדה למנוע לזות שפתיים. אילו יונתן היה פטור מעונש ללא בירור פומבי, העם היה עלול לחשוד במשוא פנים לטובת בן המלך. תהליך הגורל והחקירה הפומבית הוכיחו לעיני כל שיונתן אכן לא נכח במעמד השבועה ופעל בתום לב [רד"ק]. בנוסף, התהליך הפומבי נועד להעביר מסר חינוכי לדורות על חומרתן העצומה של שבועות וחרמות, אפילו כאשר העבירה נעשית בשוגג [חומת אנך].
בסופו של דבר, הפסוק חותם במילים וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן. הפרשנים מציגים מספר דרכים שבהן התבצעה פדייה זו. במישור ההלכתי, העם תפקד כבית דין והתיר לשאול את שבועתו. עצם התנגדותם של העם והצהרתם שיונתן לא ימות, סיפקו לשאול את פתח החרטה הנדרש לביטול הנדר [רש"י, מלבי"ם]. כמו כן, הועלו טענות משפטיות שיונתן רק טעם מן הדבש ולא ביצע פעולת אכילה מלאה, או שהשבועה חלה רק על לחם ולא על דבש [מלבי"ם, רד"ק]. במישור הרעיוני, עצם הדברים והטענות המוסריות שהשמיע העם הם אלו שפדו אותו ממוות [מצודת דוד]. במישור המעשי, יש הסוברים שהעם ביצע פעולה מוחשית, כגון נכונות להמיר את חייו בחייהם [ביאור שטיינזלץ], או כפי שמובא במדרש, שהם תרמו את משקל גופו של יונתן בזהב כדי לפדותו [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].