רגע ההתגלות של יונתן ונושא כליו מול מחנה הפלשתים הופך לנקודת המפנה של הקרב. קריאתם של השומרים הפלשתים, שנועדה להפחיד וללעוג, מתפרשת על ידי יונתן כאות אלוהי מובהק לניצחון.
הפועל וַיַּעֲנוּ מתפרש על ידי חלק מהפרשנים כהגבהת הקול וצעקה [רש"י, ביאור שטיינזלץ], בעוד שיש מי שרואה בכך פשוט עניין של אמירה ודיבור [מצודת ציון]. אותם אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה שפנו אליהם הם השומרים הניצבים סביב המחנה כדי להגן עליו [רד"ק], היחידה החונה במקום [ביאור שטיינזלץ], או אנשיו של שר המצב הפלשתי [מצודת דוד].
קריאתם של הפלשתים וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר נאמרה בנימה של איום, בוז ולעג. הפרשנים מסבירים כי זוהי מעין הלצה, בדומה לביטוי שגור שמשמעותו "נלמד אתכם לקח" [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
אולם, דווקא קריאה מתנשאת זו היא שהכריעה את הכף. עצם האמירה של הפלשתים "עלו אלינו" היוותה עבור יונתן את האות לכך שגבורתם נשברה. יתרה מכך, המילים "ונודיעה אתכם דבר" הושמו בפיהם בהשגחה; ההודעה עצמה היא המסר האלוהי כי ה' נתן את הפלשתים ביד ישראל [מלבי"ם]. לכן, מתוך ביטחון מלא באות זה, מורה יונתן לנושא כליו לעלות אחריו אל עבר המחנה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מן ההיבט של מסורת נוסח המקרא, ישנם ספרים שבהם מופיעה הפסקה (רווח) באמצע הפסוק, מיד לאחר דברי הפלשתים ולפני תגובת יונתן [מנחת שי].