בעיצומה של מערכה צבאית גורלית, חל מהפך דרמטי במצבו של צבא ישראל. הלוחמים, שעד לאותו רגע היו נתונים בנחיתות, עוברים למרדף אינטנסיבי אחר האויב, תחת גזרה מלכותית נוקשה שנועדה לשמר את תנופת הניצחון בכל מחיר.
לגבי מצבו של העם, המוגדר במילה נִגַּשׂ, קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה הראשונה מפרשת זאת מלשון דוחק, לחץ ורעב. הלוחמים היו נתונים במצוקה ובעייפות רבה משום ששאול דחק בהם להילחם, והם פעלו מתוך הכרח ולא מתוך רצון חופשי להילחם על חירותם [מלבי"ם, רלב"ג, רד"ק, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת מילה זו מלשון הגשה והתקרבות למלחמה. לאחר שבתחילת המערכה הסתתרו הלוחמים במערות, כעת, משהבחינו בישועת ה', הם יצאו ממחבואיהם והסתערו על האויב במרץ וברצון טוב [רש"י, מצודת דוד, אלשיך, אברבנאל].
כדי להבטיח שהמרדף לא ייעצר, שאול משביע את העם: וַיֹּאֶל. רוב הפרשנים מסבירים שמילה זו נגזרת מלשון אלה ושבועה, ויש המפרשים אותה מלשון רצון, כלומר ששאול עשה זאת מתוך החלטה ורצון מוחלט [אברבנאל]. שאול, שניצל את סמכותו ובולטותו במחנה, חשש שאם הלוחמים יעצרו למנוחה ולהכנת אוכל, הפלשתים ינצלו את ההפוגה כדי להתארגן למתקפת נגד, וכך יאבד היתרון שנבנה על פעולה מהירה ונחרצת [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הבחירה להשתמש דווקא בשבועה, ולא בציווי מלכותי רגיל, נבעה מכך שמלך אינו יכול להעניש אומה שלמה במוות על הפרת פקודה, ולכן נדרשה שבועה חמורה שתרתיע את הלוחמים מלהתחבא ותחייב אותם להמשיך בלחימה [ראשון לציון].
השבועה אוסרת על הלוחמים: אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם. הפרשנים מסכימים כי המונח לחם אינו מתייחס רק למאפה בצק, אלא משמש כשם כולל לכל סוגי המאכל והמשקה. עם זאת, יש מי שמציע כי כוונתו המקורית של שאול הייתה לאסור רק סעודה קבועה של לחם, הדורשת זמן הכנה ועלולה לעכב את הצבא, אך לא לאסור אכילת ארעי של פירות כדי להשיב את הנפש. לחלופין, ייתכן שזו הייתה גזרת תענית מלאה המקובלת בעת צרה [מלבי"ם].
בפועל, הציבור החמיר על עצמו מאוד: וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם. טעימה מוגדרת כהכנסת כמות מזון מזערית לפה שאינה יורדת אל חדרי הבטן [מצודת ציון]. אף על פי שטעימה כלשהי בדרך כלל אינה נחשבת לאכילה ואף אינה מחייבת ברכה או מפסיקה תענית, העם נמנע אפילו מכך וקיבל על עצמו את האיסור באופן המוחלט ביותר [מלבי"ם, ראשון לציון].
גזרה קיצונית זו הובילה בסופו של דבר לתשישות רבה בקרב הלוחמים. יהונתן, שלא שמע את השבועה וטעם מהדבש, ביקר את החלטת אביו. הוא טען כי מניעת המזון עכרה את העם, ושאילו הלוחמים היו אוכלים משלל האויב, הם היו שואבים כוחות מחודשים שהיו מאפשרים להם להעצים את המכה בפלשתים הרבה יותר, במקום להיחלש מן הצום [רלב"ג, אלשיך].