תארו לעצמכם שאתם באמצע תחרות חשובה, ופתאום, אחרי שהיה לכם קשה, אתם מתחילים לנצח. האם תעצרו הכול רק כדי לנוח ולאכול? כנראה שלא. זה בדיוק מה שקרה לצבא ישראל. בעיצומה של מלחמה גורלית נגד הפלשתים, המצב התהפך. הלוחמים ראו את ישועת ה', והעם נִגַּשׂ, כלומר יצא מהמערות שבהן הסתתר והסתער על האויב במרץ וברצון.
המלך שאול רצה לשמור על תנופת הניצחון. הוא חשש שאם הלוחמים יעצרו לנוח ולהכין אוכל, האויב ינצל את ההפסקה כדי להתארגן מחדש ולתקוף בחזרה. מכיוון שמלך לא יכול להעניש צבא שלם במוות על כך שעצרו לאכול, וַיֹּאֶל שאול את העם, כלומר הוא השביע אותם בשבועה חמורה שתרתיע אותם ותכריח אותם להמשיך להילחם. הוא אסר עליהם לאכול לֶחֶם, והכוונה כאן אינה רק לכיכר לחם רגילה, אלא לכל סוג של אוכל או שתייה.
הלוחמים לקחו את השבועה הזו ברצינות רבה כל כך, עד שכתוב וְלֹא טָעַם כל העם לחם. טעימה היא רק הכנסת כמות זעירה של אוכל לפה, אפילו בלי לבלוע, אבל העם נמנע לחלוטין אפילו מזה. הגזרה הזו אמנם גרמה להם להמשיך לרדוף אחרי האויב, אך גם הפכה אותם לעייפים וחלשים מאוד. יהונתן, בנו של שאול, שלא שמע את השבועה וטעם מעט דבש, אמר אחר כך שאם הלוחמים היו אוכלים ומתחזקים, הם היו שואבים כוחות מחודשים ומצליחים לנצח בעוצמה גדולה הרבה יותר.