שאול נשבע שבועה חמורה לאתר את האשם שבגללו הסתלקה ההשגחה, ומצהיר כי אף אם מדובר בבנו, הדין ימוצה עמו. באומרו כִּי חַי ה', שאול נושא שבועה בשם ה' [מצודת דוד]. המילה יֶשְׁנוֹ נגזרת מהשורש "יש" [מצודת ציון], והפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לעצם קיומו של החטא והאשמה. כלומר, שאול מצהיר שגם אם יתברר שהחטא נמצא ביונתן בנו, יורשו ואהובו, הוא ייענש בחומרה [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
ההכרזה כִּי מוֹת יָמוּת מעוררת שאלה: כיצד ייתכן שיונתן, שהיה האמצעי לישועת ישראל במלחמה זו, יידון למוות? על כך משיב [מלבי"ם] בשני מישורים. במישור הרוחני, דווקא משום שיונתן זכה להשגחה אלוהית כה גדולה, חטאו נחשב חמור יותר; גודל החטא נמדד בהתאם למעלתו של החוטא ולקרבתו לה'. במישור המשפטי, בהסתמך על דעת הרמב"ן, לשאול ולבית הדין הייתה סמכות לגזור חרם על הציבור. העובר על חרם כזה מתחייב בנפשו, כפי שמצינו בעבר בחרם של יהושע ובהריגת אנשי יבש גלעד.
תגובת העם, וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם, נובעת מכך שהיו בקרב העם אנשים שידעו כי יונתן טעם מן הדבש בניגוד לשבועה, אך הם בחרו לשתוק ולהסתיר את הדבר מפני שאול [ביאור שטיינזלץ].