התקפת פתע נועזת של שני לוחמים בודדים מול מחנה צבאי עצום הופכת לנקודת מפנה במערכה כולה. חיילי הפלשתים, שישבו בעמדותיהם ולא היו בכוננות, התייחסו תחילה בזלזול ובתדהמה אל שני העברים שהופיעו מולם, מבלי להעלות על דעתם את כוחם ואת העומד להתרחש [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מכנה אירוע זה בשם הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה, שכן זו הייתה רק תחילת המפלה של הפלשתים, ולאחריה באו מכות נוספות כאשר בני ישראל רדפו אחריהם [מצודת דוד].
יונתן ונושא כליו הצליחו להרוג כעשרים איש בשטח מצומצם מאוד, המוגדר במילים כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה מַעֲנָה מתארת את התלם הישר שעושה המחרשה, והמילה צֶמֶד מתייחסת לזוג בקר. כלומר, ההריגה התרחשה בתוך שיעור שטח קטן, השווה למרחק של חצי תלם שחורש זוג שוורים בשדה ביום אחד.
ציון השטח המצומצם שבו נפלו עשרים החללים מעורר שתי נקודות מבט שונות בקרב המפרשים לגבי מצבם של הפלשתים. גישה אחת רואה בכך עדות לגבורתם ולמשמעת הצבאית שלהם, שכן הם עמדו צפופים וקרובים זה לזה, מוכנים לעזור איש לרעהו [רש"י]. מנגד, יש הסבורים כי עובדה זו דווקא מדגישה את גודל התדהמה וחוסר האונים שלהם; למרות שהיו כה קרובים אחד לשני, הם לא הצליחו להתארגן ולא עזרו זה לזה מול ההתקפה הפתאומית [מצודת דוד, שטיינזלץ].
מעבר לתיאור הפיזי, פירוט מידות השטח החריג נועד להדגיש את גודל הנס. בדרך הטבע, נפילת עשרים חיילים בקצה של מחנה צבאי גדול על ידי שני אנשים בלבד, לא אמורה לעורר בהלה כללית. האויב היה צפוי להתעשת במהרה ולהכריע את התוקפים. אולם, המכה המקומית והמצומצמת הזו חוללה אירוע על-טבעי. החרדה לא נותרה רק בגבולות אותו "חצי מענה", אלא התפשטה באורח פלא אל כלל מחנה המצב, אל כוחות הפשיטה הרחוקים, ואף גרמה לארץ עצמה לרעוד. חרדה מוחלטת זו מוכיחה כי לא היה מדובר בפחד טבעי מפני הלוחמים שניצבו מולם, אלא בחרדת אלקים שנפלה עליהם כאשר ה' עבר לפניהם להילחם להם [אלשיך].