יונתן יוצא למסע נועז ומסוכן לבדו, מונע מרוח ה' ללחום בשמו, במטרה לתקוף את מחנה האויב [מלבי"ם]. כדי להגיע אל היעד, עליו לחצות תוואי שטח קשה ומורכב המפריד פיזית בין שני הצבאות. הפירוט הגיאוגרפי המדויק נועד להמחיש את סכנת הדרך, והוא משמש הקדמה שמסבירה מדוע יזדקק יונתן בהמשך לטפס על ידיו ועל רגליו, וכן מהווה רקע למבחן האמונה שיציב לעצמו מול האויב [אברבנאל, אלשיך].
רוב הפרשנים מסכימים כי וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת הוא הגיא הממוקם בין שני המחנות – פלשתים שחנו בהר במכמש, וישראל שחנו ממולם בגבעה. המילה נגזרת מלשון עבר וצד, ומציינת את נקודות החצייה שבין צד מחנה ישראל לצד מחנה פלשתים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. גיא זה הוא הנתיב שבו ביקש יונתן לעבור עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים, כלומר אל עבר עמדת הפלשתים [מצודת ציון], שהייתה ככל הנראה ממוקמת במקום מוגבה [ביאור שטיינזלץ].
המעבר היה תחום על ידי שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה. אלו היו סלעים גבוהים מאוד וחדים שבלטו כשיניים משני צדי הגיא, ויצרו מעבר צר וקשה – סלע אחד ניצב מצד גבעה והשני מצד מכמש [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בשל גובהם הרב ובולטותם בשטח, זכו הסלעים לשמות משלהם: וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה [מלבי"ם]. אף שמשמעות השמות המקורית אינה ידועה לנו בוודאות, מסורת התרגום מלמדת על אופיים הטופוגרפי השונה של הסלעים: בּוֹצֵץ מתאר מקום חלקלק ומשופע שקשה מאוד לטפס עליו, ואילו סֶנֶּה מתאר מקום מישורי, נוח ודרוך [רד"ק, אלשיך]. תיאור שטח זה מדגיש כי יונתן לא בחר בנתיב בטוח או ביתרון טקטי, שכן הוא היה חשוף לחלוטין לסכנת האויב, מה שמעצים את העובדה שיצא לקרב ללא כל תמיכה צבאית [אלשיך].