לאחר שמתגלה כי ה׳ אינו עונה לישראל בעקבות הפרת השבועה, שאול חורץ את דינו של בנו יונתן ללא משוא פנים. הפסוק מציג את הרגע הדרמטי שבו המלך מעמיד את קיום הנדר הציבורי מעל לחיי בנו.
שאול פותח בלשון שבועה חמורה ואומר כה יעשה אלהים וכה יוסף. ביטוי זה הוא מטבע לשון שגור המבטא איום, שבו המדבר קוטע את דבריו ולא מפרש את העונש המדויק. משמעות השבועה היא קבלת קללה עצמית: כך וכך רעה יעשה לי ה׳ אם לא תמות [רד"ק, מצודת דוד].
ההחלטה החד-משמעית על הוצאתו להורג נובעת מכך שיונתן עבר על השבועה, ובכך גרם להסתרת הפנים האלוהית ולכך שה׳ לא ענה לישראל באותו היום [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
שאול מדגיש את חומרת העונש בכפילות המילים מות תמות. כפילות זו אינה מקרית, אלא מבטאת את תפיסתו של שאול לגבי מצבו הרוחני של יונתן: מכיוון שיונתן עבר על החרם, הרי שנגזרה עליו ממילא מיתה בידי שמים. לכן, שאול גוזר עליו למות כעת מיתה פיזית בעולם הזה, כדי שהוצאתו להורג תהווה לו תחליף וכפרה על אותה מיתה שמימית הממתינה לו [אלשיך].