הופעתם הפתאומית של יהונתן ונושא כליו מול קווי האויב חושפת את יחסם המזלזל של הפלשתים, אך במקביל מהווה את נקודת הפתיחה לתשועה ניסית. כאשר השניים נחשפים אל מצב פלשתים, הם מתגלים למעשה אל ראשי הצבא והגיבורים שעמדו בחזית המחנה הפלשתי מול ישראל [רלב"ג].
תגובת הפלשתים למראה השניים הייתה לעגנית. הם הניחו כי מדובר בעברים מפוחדים היוצאים מן החורים, כלומר מתוך הנקבים והמערות שבהם הסתתרו [מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל]. תגובה זו באה להדגיש ולהעצים את גודל הנס; הפלשתים לא טעו לחשוב שמולם עומדים אנשי חיל מאיימים, אלא ראו בהם אנשים חלשים ורכי לבב. אף על פי כן, לא היה לפלשתים האומץ לרדת אל השניים ולרדוף אחריהם [מלבי"ם].
לאמירתם של הפלשתים הייתה משמעות גורלית עבור יהונתן. הם אמרו בדיוק את המילים שאותן קבע יהונתן מראש כאות. התממשות האות חיזקה את אמונתו בה', והוא הבין כי הניצחון מובטח. בשל כך, הוא הכריז כי ה' נתן את הפלשתים ביד ישראל, מתוך הבנה שהניצחון אינו שייך רק לשניהם, אלא מעשה זה מהווה את תחילתה של התשועה עבור עם ישראל כולו [אברבנאל].