בעיצומה של הדרמה הצבאית, כאשר שאול המלך מבחין במהומה אדירה ובלתי מוסברת הפורצת במחנה הפלשתים, הוא מבין שעליו לקבל החלטה גורלית ומיידית. מתוך רצון לברר את פשר החרדה שאחזה באויב, והאם נכון לצאת עתה למתקפה או להישאר במקום, הוא פונה לבקש הדרכה אלוהית.
שאול פוקד על הכהן: הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. משמעות המילה הַגִּישָׁה היא הקרב והבא את הארון [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הבקשה להגיש את הארון אינה מתייחסת רק לארון העדות עצמו, אלא בעיקר לאפוד ולאורים והתומים שהיו עמו, שדרכם נהגו לשאול בה' ולקבל תשובות לשאלות הרות גורל. שאול רצה לברר דרכם את מצבו של יונתן בנו שנעדר מן המחנה, ולהבין כיצד עליו לפעול לנוכח התפוררות צבא האויב. עלתה השאלה מדוע שאול פונה אל האורים והתומים ולא מתייעץ עם שמואל הנביא, ששהה אף הוא באותו אזור. התשובה לכך נעוצה בדוחק השעה; שאול סבר שנוכחות הארון יחד עם הצדיקים שבעם מספקת זכות והגנה, ולכן העדיף לפעול מיד ולא להמתין להגעת הנביא [אלשיך].
הפסוק ממשיך ומסביר את הרקע לנוכחות הארון בשדה הקרב: כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. תחביר משפט זה עורר את תשומת לבם של המפרשים. גישה אחת סוברת כי חסרה בפסוק מילה, וכוונת הכתוב היא שהארון היה "שם" ביום ההוא [רש"י]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאות וי"ו במילה וּבְנֵי משמשת במובן של "עם", כלומר: ארון ה' היה ביום ההוא עם בני ישראל ובתוכם.
הימצאות הארון במחנה הצבאי נובעת מהרקע ההיסטורי של אותה תקופה. מאז שחרב משכן שילה, לא היה לארון מקום משכן קבוע. לכן, הוא נדד עם בני ישראל לכל מקום שבו התקבצו. כאשר העם התכנס בגלגל לחדש את המלוכה, הארון הובא לשם, וכאשר שאול והכהן הגדול עברו לגבעת בנימין, הארון נדד עמהם והמשיך ללוות את העם במסעותיו [מלבי"ם, רלב"ג]. מבחינה רעיונית, הצירוף של הארון יחד עם "בני ישראל" מדגיש שהארון שכן בקרב האנשים הצדיקים שבעם, שזכותם עמדה להם במלחמה [אלשיך].
בסופו של דבר, המציאות בשטח הכתיבה את הקצב. בעוד הכהן ניגש לשאול באורים ובתומים, שאול הבחין כי המהומה במחנה פלשתים הולכת וגוברת, וכי יונתן נמצא בסכנה מיידית. מתוך הבנה שהשעה דוחקת ושאין פנאי להמתין להשלמת התהליך, הוא מורה לכהן לאסוף את ידיו ולהפסיק את השאילתה, וממהר להזעיק את העם לצאת מיד למלחמה [רד"ק, אלשיך].