כאשר ה' שותק ואינו משיב לשאלותיו של מנהיג, נדרשת פעולה אקטיבית כדי לחשוף את סיבת ההסתר. במעמד מתוח זה, שאול המלך פונה אל ה' בבקשה לחשוף מי מבין העם או ממשפחתו חטא וגרם לסילוק ההשגחה הגלויה, והוא עושה זאת באמצעות יצירת הפרדה והטלת גורל.
בפנייתו אל ה', שאול מבקש הָבָה תָמִים. המילה הָבָה משמעותה 'תן' [מצודת ציון]. באשר למילה תָמִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לגורל שלם, ברור ואמיתי. מאחר שה' לא ענה לשאול קודם לכן, שאול מתפלל כעת שהגורל לא ייפול באקראי או במקרה, אלא יוכוון מתוך השגחה פרטית מדויקת שתחשוף את האמת [מצודת דוד, אברבנאל]. עם זאת, יש המפרשים ששאול אכן שאל פיזית באורים ובתומים כדי לשמוע את דבר ה' [ביאור שטיינזלץ]. פירוש ייחודי למילה תָמִים מציע כי שאול מבקש מה' לחשוף את החוטא אפילו אם אותו אדם חטא בתמימות, כלומר בשגגה וללא כוונת זדון [אלשיך].
אופן חלוקת הגורל מעורר תמיהה – מדוע שאול מציב את עצמו ואת בנו בעבר אחד, ואת כלל העם בעבר השני, במקום לערוך גורל מסודר בין כל השבטים והמשפחות? מתברר כי כאשר שאול שאל באורים ותומים ולא נענה, הוא הבחין בכך שהאבן של שבט בנימין בחושן איבדה מאורה. מכיוון שהוא היה היחיד שראה זאת, הוא הסיק שהאשמה אינה מוטלת על כלל השבט, אלא קשורה אליו או לבנו באופן אישי. לכן, הוא בחר לבודד את משפחתו מול שאר העם ולא להטריח את כל השבטים [אלשיך].
תוצאת הגורל מתוארת במילים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל. השימוש בפועל בלשון יחיד, וַיִּלָּכֵד ולא 'וילכדו', רומז לכך שרק אדם אחד נלכד באשמה האמיתית – יונתן. שאול נכלל בגורל רק משום שהיה יחד עם בנו, וזו גם הסיבה ששמו של יונתן מקדים את שמו של שאול [אלשיך].
בסיום הגורל, וְהָעָם יָצָאוּ, כלומר הם יצאו נקיים וזכאים לחלוטין מן הגורל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה טכנית, הפתק שהעיד על זכאות יצא תחילה עבור העם, כך ששאול ויונתן נותרו אחרונים מבלי שהיה צורך להוציא עבורם פתק נוסף. עובדה זו, שבה לא יצא פתק מפורש של חטא כנגדם, באה ללמד שהמעשה שבוצע לא היה חטא חמור במהותו, אלא שגגה בלבד [אלשיך].