שמואל א, פרק י״ד, פסוק כ״ד

בעיצומה של המערכה הצבאית נמצאו לוחמי ישראל במצב בו העם נִגַּשׂ, בין אם מתוך דוחק, עייפות והכרח להילחם, ובין אם מתוך הסתערות נלהבת על האויב בעקבות ישועת ה'. כדי לשמר את תנופת המרדף ולמנוע מן הפלשתים להתארגן מחדש, שאול השביע את הלוחמים בשבועה חמורה, וַיֹּאֶל, שכן מלך אינו יכול להעניש אומה שלמה במוות על הפרת פקודה רגילה ולכן נדרשה הרתעה דתית. שבועה זו חלה על כל אדם אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם, איסור הכולל את כל סוגי המאכל והמשקה, בין אם כוונת שאול הייתה למנוע סעודה קבועה המעכבת את הצבא ובין אם גזר תענית מלאה. בפועל החמירו הלוחמים על עצמם, וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם, ונמנעו אפילו מהכנסת כמות מזון מזערית לפיהם. הימנעות מוחלטת זו הובילה לתשישות רבה במחנה, אשר בסופו של דבר החלישה את הלוחמים ומנעה מהם להעצים את המכה באויב.