קרה לכם פעם שהייתם ממש עייפים, ופתאום ביס קטן ממשהו מתוק החזיר לכם מיד את כל הכוח? זה בדיוק מה שיונתן מסביר ללוחמים. הוא טעם רק מעט דבש ומיד הרגיש חזק וערני יותר. לכן הוא אומר להם אַף כִּי, כלומר על אחת כמה וכמה ובטוח שזה היה עוזר לכולם, לוּא, שפירושו אם, הלוחמים היו אוכלים עכשיו ארוחה של ממש. מאיפה היה להם אוכל? מִשְּׁלַל האויב, מהמזון שהם לקחו מהמחנה של הפלשתים.
אולי תחשבו שלעצור לאכול באמצע מרדף זה בזבוז זמן, אבל יונתן מסביר שהם היו אוכלים את מה שכל אחד אֲשֶׁר מָצָא, אוכל שכבר היה מוכן ומזומן מולם בלי צורך להתעכב בכלל. יונתן מוסיף שגם אם העצירה הייתה לוקחת מעט זמן, הכוח החדש שהיו מקבלים היה שווה את זה. בסוף דבריו יונתן מציג שאלה שהתשובה עליה ברורה מראש: כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים. המילה רָבְתָה היא מלשון הרבה, ויונתן בעצם שואל: האם הניצחון שלנו על הפלשתים לא היה גדול ורחב הרבה יותר אם הלוחמים לא היו צמים והיה להם כוח להילחם?