שמואל א, פרק י״ד, פסוק ל״ב

לאחר יום לחימה ותענית, הלוחמים הרעבים הסתערו על השלל וזינקו עליו כמו עוף דורס, כפי שמשתמע מהמילה וַיַּעַט, או שאספו ופנו אליו כפי שרומז הכתיב וַיַּעַשׂ. מתוך חיפזון הם שחטו את הבהמות הישר על הקרקע, וַיִּשְׁחֲטוּ־אָרְצָה, וכך אכלו בשר שהדם נבלע בתוכו או בעוד הבהמה מפרכסת כדי להשיב את כוחם במהירות. אכילה חפוזה זו מתוארת במילים וַיֹּאכַל הָעָם עַל־הַדָּם, מעשה שנאסר משום שהוא מחקה את מנהגי עובדי האלילים האוכלים סביב דם שפוך, או מפני שאכלו מבשר קורבנות לפני שדמם נזרק על המזבח. בנוסף, ייתכן שלקחו צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר ועברו על האיסור לשחוט בהמות וצאצאיהן באותו היום, או שסברו בטעות כי תנאי המלחמה פוטרים אותם מהקפדה על הלכות שחיטה ואיסורי אכילה.