קרה לכם פעם שקיבלתם אחריות על משימה ממש חשובה, אבל עצרתם רגע לפני הסוף ועשיתם רק חצי ממנה? המלך שאול מתכונן למלחמה גדולה מול עמלק. כדי לנצח, הוא מקבץ ואוסף המון לוחמים גיבורים לצבא שלו, ולפעולה הזו קוראים וַיַּעַשׂ חַיִל. לאחר מכן, שאול יוצא לקרב, מקיים את הציווי של ה׳ ומנצח אותם – וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק.
המילה שֹׁסֵהוּ מתארת אויבים שדורכים, רומסים ולוקחים שלל מאחרים. שאול באמת מצליח להגן על עם ישראל, וכמו שכתוב וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ, הוא מציל אותם מאותם אויבים שבזזו אותם. אבל כאן מסתתרת הבעיה: שאול הסתפק בלהציל את עם ישראל מהאויבים שהציקו להם באותו רגע, אך הוא לא עשה בדיוק את מה שה׳ ביקש ממנו. ה׳ ציווה עליו למחות את זכר עמלק לגמרי, ושאול בחר לעצור באמצע המשימה. לא הייתה לו שום סיבה לוותר, הרי היה לו צבא ענק ושר צבא חזק מאוד. התפקיד המרכזי שבגללו שאול נבחר להיות מלך היה הטיפול בעמלק, ובגלל שהוא לא השלים את המשימה הזו עד הסוף, נגזר שהמלכות תעבור בהמשך מהמשפחה שלו לשבט יהודה.