תארו לעצמכם שאתם עומדים רק שני אנשים מול צבא שלם וגדול. זה נשמע ממש מפחיד, נכון? זה בדיוק מה שקרה ליהונתן ולמשרת שלו. בפעם הראשונה שיהונתן הציע לצאת אל מחנה הפלשתים, הַנַּעַר, שהוא המשרת שלו, פשוט שתק. הוא שתק מתוך פחד טבעי ומובן, כי זו באמת סכנה גדולה לעמוד לבד מול אויבים רבים כל כך. לכן יהונתן פונה אליו שוב, והפעם מדבר אליו במילים של עידוד ואמונה כדי להרגיע אותו ולתת לו כוח.
כדי שהמשרת יפחד פחות, יהונתן מזכיר לו מי הם האויבים שלהם וקורא להם הָעֲרֵלִים. זו מילה שנועדה להקטין אותם ולהזכיר שעם ישראל קשור לה' בברית מיוחדת, ואילו הפלשתים מנותקים ממנו, ולכן ראוי שה' יעזור לנצח אותם. יהונתן אומר אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ, והוא אפילו לא צריך להסביר מה בדיוק יקרה, כי ברור שהוא מתכוון שה' יעשה להם נס גדול ויציל אותם.
יהונתן כל כך בטוח בעזרה של ה', והוא מסביר שאֵין לַה' מַעְצוֹר, כלומר אין שום דבר בעולם שיכול לעצור או להפריע לה'. בדרך כלל, צבא גדול וחזק מנצח צבא קטן. אבל אצל ה' חוקי הטבע לא קובעים. ברגע שה' מחליט לעזור, ממש לא משנה לו אם הוא בוחר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט, כלומר להביא את הניצחון בעזרת צבא ענק או בעזרת קבוצה קטנטנה של לוחמים בודדים.