תארו לעצמכם שאתם עובדים אצל מישהו במשך המון זמן, ותמיד מקפידים לעשות את העבודה שלכם הכי טוב שאפשר, ביושר ובמסירות. זה בדיוק מה שיעקב אומר ללבן. הוא מסביר לו שהוא עבד אצלו תקופה ארוכה מאוד, ואומר זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ. עשרים שנה הן המון זמן! אדם שהוא רמאי או גנב יכול אולי להסתיר את ההתנהגות שלו לזמן קצר, אבל הוא לא יצליח להתנהג ביושר במשך עשרים שנה ברציפות. יעקב מוכיח ללבן שהוא היה אמין לגמרי לאורך כל השנים האלה.
יעקב ממשיך ומתאר איך הוא שמר על העדר. הוא אומר רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ, כלומר, האימהות של הכבשים והעזים מעולם לא איבדו את התינוקות שלהן. איך זה קרה? קודם כל, יעקב היה רועה עדין ורחמן. הוא לא הכה את החיות ולא הריץ אותן, אלא הוביל אותן לאט ובזהירות רבה. בנוסף, ה׳ נתן ליעקב ברכה מיוחדת שהגנה על העדר. העובדה הזו גם מוכיחה שיעקב מעולם לא לקח טלה קטן לעצמו ושיקר ללבן שהטלה אבד.
בסוף דבריו יעקב מוסיף וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. באותם ימים, רועי צאן שהיו רחוקים במדבר נהגו לפעמים לקחת לעצמם כבשים זכרים למאכל, כי לא היו צריכים אותם כדי להגדיל את העדר. אבל יעקב מדגיש שהוא לא לקח אפילו כבש אחד קטן שרק נולד. הוא לא לקח שום דבר שלא היה שייך לו, אפילו אם רועים אחרים היו חושבים שזה מותר ומקובל.