קרה לכם פעם שהרגשתם קור ממש חזק, וגם כשהתכסיתם בהמון שמיכות עדיין רעדתם? התנ"ך פותח את ספר מלכים בתיאור של דוד המלך בסוף חייו. הוא מתואר בתור זָקֵן, כלומר שראו עליו את הגיל במראה החיצוני, כמו שיער לבן וקמטים. אבל לפעמים אנשים נראים מבוגרים גם כשהם לא, ולכן הכתוב מוסיף שהוא היה בָּא בַּיָּמִים, כלומר שהוא באמת הגיע לגיל מבוגר, גיל שבעים, אחרי שמלך ארבעים שנה.
אמנם גיל שבעים הוא גיל מבוגר, אבל דוד המלך היה חלש ועייף מהרגיל. למה זה קרה? כי החיים שלו היו עמוסים מאוד. הוא עבר מלחמות קשות ששחקו את הכוח שלו, הוא הרגיש עצב רב בגלל דברים קשים שקרו במשפחה שלו, וגם בגלל שהוא היה רגיל לצום, להתפלל וללמוד תורה עד השעות הקטנות של הלילה. כל הדברים האלה יחד התישו את הגוף שלו.
בגלל החולשה הזו, דוד איבד את החום הטבעי של הגוף. המשרתים שלו ניסו לעזור: וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. המילה יִחַם קשורה למילה חמימות. הם שמו עליו עוד ועוד בגדים, אבל זה פשוט לא עזר. הרי בגדים ושמיכות לא באמת מייצרים חום בעצמם, התפקיד שלהם הוא רק לשמור על החום הטבעי שיש לנו בגוף ולא לתת לאוויר הקר להיכנס. מכיוון שלדוד כבר לא נשאר חום בגוף, הבגדים לא יכלו לחמם אותו. המצב החלש והמיוחד הזה של דוד מסביר לנו למה התעורר צורך כל כך דחוף להמליך את שלמה בנו למלך עוד בזמן שדוד היה בחיים, כדי למנוע מאנשים אחרים לנסות לתפוס את השלטון.