בת שבע ניצבת בפני דוד המלך ופורסת בפניו טיעון דיפלומטי ומשפטי מחושב היטב. עליה לבשר לו על הפיכה שלטונית המתרחשת ממש מתחת לאפו, ובמקביל להזכיר לו את שבועתו לבנה שלמה, כל זאת מבלי להאשים את המלך עצמו בהפרת הבטחתו.
כאשר בת שבע אומרת לֹא יָדָֽעְתָּ, היא מבהירה למעשה כי אינה חושדת בדוד שעבר על שבועתו, וברור לה שהכתרת אדוניה נעשתה לחלוטין ללא ידיעת המלך [מצודת דוד]. הדגשת חוסר הידיעה חושפת את חומרת המעשה של אדוניה, שכן מדובר במרידה כפולה: לא רק שהוא מנסה לעקוף את ההבטחה שניתנה לשלמה, אלא שהוא מולך עוד בחייו של דוד. לו היה אדוניה סבור שזכותו למלוך כבכור, לא היה מסתיר זאת מהמלך. עצם העובדה שפעל במחשך מוכיחה שהוא מודע לפסול שבמעשיו [מלבי"ם].
מעבר לכך, דברי בת שבע נועדו להקדים תרופה למכה ולמנוע מדוד לפטור את עצמו מהתערבות. דוד היה עשוי לטעון שמה שהיה היה, או שהוא אנוס ופטור מקיום השבועה משום שכל העם כבר בחר באדוניה. לכן היא מדגישה שהמהלך נעשה מאחורי גבו, מה שהופך את אדוניה למורד במלכות. היא רומזת לדוד שעיני העם נשואות אליו כדי לדעת את רצונו, ולכן שבועתו לשלמה שרירה וקיימת והוא מחויב לקיימה, אחרת יואשמו היא ובנה בחטא ויהיה בכך חילול ה' [צוארי שלל].
מבחינה נוסחית, הכפילות של המילה וְעַתָּה בפסוק עוררה בלבול בקרב סופרים רבים לאורך הדורות. מכיוון שחלקו השני של הפסוק פונה ישירות למלך, היו שטעו וכתבו את המילה השנייה "ואתה" (באל"ף), קריאה שנראית קרובה יותר להקשר הדברים. עם זאת, המסורת הברורה והספרים המדויקים קובעים כי יש לכתוב ולקרות וְעַתָּה (בעי"ן) בשני חלקי הפסוק [רד"ק, מנחת שי].