דבריה של בת שבע אל דוד המלך מהווים מהלך רטורי מחושב שנועד לחשוף את כוונותיו האמיתיות של אדוניהו. היא מתארת סעודת ענק שאיננה אירוע חברתי תמים, אלא אקט פוליטי מובהק של מרד והכתרה, שנועד לקבוע עובדות בשטח.
בתחילת דבריה היא מציינת כי אדוניהו וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב, כלומר ערך חגיגה גדולה ומשתה בשרים שמן לרגל המלכתו [ביאור שטיינזלץ]. עצם קיום המשתה בשעה שדוד אביו שוכב על ערש דווי, מדגיש את פשעו של אדוניהו, שחגג ונהג כמלך בחיי אביו ללא כל התחשבות בצערו [מלבי"ם, אברבנאל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההדגשה וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא איננה תלונה על כך ששלמה הפסיד את ההשתתפות בסעודה, אלא ראיה ניצחת לכך שמדובר בטקס המלכה מורד. אדוניהו קרא לכל תומכיו כדי שיסמכו את ידם עליו ויאכלו עמו [רד"ק], אך הדיר את שלמה. אילו היה זה משתה תמים, או אפילו סעודת הודיה על כך שדוד הגיע לגיל שבעים, לא הייתה שום סיבה להדיר את שלמה, שמעמדו כבן המלך בוודאי אינו פחות ממעמדו של שר הצבא [מצודת דוד, מלבי"ם, אהבת יהונתן].
הדרתו המכוונת של שלמה מוכיחה כי אדוניהו ידע היטב שהבטחת המלוכה נתונה לשלמה [מלבי"ם]. מעבר לכך, בת שבע משתמשת בפרט זה כדי לעורר את דוד לסכנה המרחפת. היא מראה כיצד אדוניהו בחר לקרב אליו דווקא את יואב ואביתר, ולדחות את שלמה ושאר אוהבי דוד. בחירה זו חושפת את משטמתו העמוקה של אדוניהו כלפי שלמה, ורומזת לדוד כי אדוניהו רואה בשלמה אויב ובוודאי ישמח להורגו. בכך מתגלה רשעתו של אדוניהו, שמקרב את שונאי המלך ומרחיק את אהוביו, מעשה המעיד על חוסר נאמנותו לאביו [אברבנאל].