בעיצומו של המאבק הגורלי על ירושת כס המלוכה, מבקש דוד המלך לזמן אליו את בת שבע כדי למסור לה את החלטתו הסופית. הצורך הפתאומי לקרוא לה חושף את הדינמיקה ואת ההתנהלות הזהירה של הנפשות הפועלות בחצר המלכות באותם רגעים מתוחים.
הפרשנים מסכימים כי בקשת המלך קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע נובעת מכך שהיא לא נכחה בקרבתו באותו רגע. כאשר נתן הנביא נכנס לחדר המלך, בת שבע יצאה החוצה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], או לכל הפחות התרחקה מעט הצידה בעת שהנביא דיבר [רד"ק].
ההתרחקות של בת שבע לא הייתה מקרית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיא עשתה זאת במכוון, כדי שהמלך או אנשים אחרים לא ירגישו שהיא ונתן הנביא תיאמו עמדות מראש ופעלו בעצה אחת [מצודת דוד, רלב"ג, צאינה וראינה]. בנוסף, דוד עצמו חשש לדבר איתה ישירות על הנושא מלכתחילה, שכן היא הייתה מעורבת בדבר באופן אישי ועמוק הרבה יותר מנתן [רלב"ג].
כעת, לאחר שקיבל את החלטתו, דוד קורא לה לשוב. הוא עושה זאת משום שבת שבע יצאה קודם לכן מבלי לקבל מענה, וכעת הוא מבקש להודיע לה כי יקיים את שבועתו עוד באותו היום [מלבי"ם]. יתרה מכך, מאחר שההחלטה נוגעת לחייה ולעתידה באופן ישיר, המלך רצה למסור את התשובה לה באופן אישי [מצודת דוד].
לצד ההסבר הפשטני, קיימת זווית מדרשית שונה לחלוטין למטרת הקריאה לבת שבע. על פי גישה זו, הקריאה נועדה להוכיח את כוחו הגברי של המלך. באותה תקופה נפוצו שמועות ולעג מצד העם, שטענו כי הימנעותו של דוד מקיום יחסים עם סוכנתו הצעירה אבישג נובעת מחולשה ומזקנה. הם אף המשילו אותו לגנב שמתהדר ביושר רק משום שאין לו מה לגנוב. כדי להפריך את השמועות ולהוכיח שהימנעותו מאבישג נבעה אך ורק מכך שה' אסר אותה עליו – שכן כבר היו לו שמונה עשרה נשים, המקסימום המותר למלך – קרא דוד לבת שבע לחדרו כדי לקיים עמה יחסים, ובכך להראות לכל שהוא עדיין כשיר ובעל כוח [רד"ק, צאינה וראינה].