רגע השיא במשתה של אדוניהו נקטע באחת בעקבות הדי ההמולה שעולים מירושלים. קולות השמחה מהכתרתו של שלמה מגיעים לאוזני המורדים בדיוק בסיום סעודתם, אך התגובות לקולות אלו חושפות את הפערים העמוקים בין הנוכחים.
מתוך הכתוב עולה כי הַקְּרֻאִים, שהם האנשים שהוזמנו לסעודה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], שמעו את הקולות בדיוק כאשר וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל, כלומר בעיתוי שבו סיימו את ארוחתם [מצודת דוד]. הכתוב מחלק את חווית השמיעה לשניים: מצד אחד אדוניהו ואורחיו, ומצד שני יואב בן צרויה [אלשיך].
אדוניהו והאורחים שמעו את ההמולה הכללית, אך לא ייחסו לה חשיבות מעשית. יש המבארים כי אדוניהו, שהיה שרוי בחרדה טבעית לגורל המרד שלו, אמנם היה דרוך ושמע את הקולות ראשון, אך מכיוון שהאורחים לא היו אנשי צבא, הם לא הבינו את גודל הסכנה ופשוט המשיכו בשלהם עד שסיימו לאכול [אלשיך]. מנגד, ישנה דעה כי אדוניהו התעלם מהקולות ולא שאל לפשרם מתוך סכלות או בשל שכרות מהמשתה [אברבנאל].
בניגוד מוחלט אליהם ניצב יואב. בהיותו שר צבא מנוסה וחכם, תגובתו לקולות שונה לחלוטין [מלבי"ם, אלשיך, אברבנאל]. בעוד שהשאר שמעו רק רעש עמום, יואב הבחין באופן ממוקד בקוֹל הַשּׁוֹפָר. הוא הבין מיד שקול שופר אינו נשמע לחינם ושיש לו סימנים מובהקים המעידים על אירוע רב משמעות [מלבי"ם]. עם הישמע השופר, יואב הפסיק את אכילתו כדי לבחון האם מדובר בקריאת מלחמה. כאשר שמע מיד לאחר מכן את המולת העיר, הבין שהשופר נועד לעורר את העם, ושהרעש מעיד על שמחת ניצחון או אירוע שלטוני דרמטי [אלשיך].
משום כך שואל יואב: מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה. הַקִּרְיָה היא העיר [מצודת ציון], והמילה הוֹמָה מתארת את הרעש העצום של קבוצת האנשים שהתקבצה בה [מצודת דוד, רלב"ג]. יואב מבקש לדעת מה טיבו של הקול הזה שהעיר משמיעה [רד"ק, מלבי"ם]. הוא ממקד את שאלתו דווקא בהמולת העיר ולא בקול השופר, שכן הוא מבין שהשופר היה רק האמצעי לעורר את הציבור, ואילו תגובת ההמון ושמחתו הם העיקר המעיד על המתרחש [אלשיך].