בת שבע מציגה בפני דוד את ההשלכות החמורות של שתיקתו בסוגיית ירושת העצר. היא מזהירה אותו מפני הסכנות הפיזיות, הפוליטיות והתדמיתיות שיאיימו עליה ועל בנה שלמה לאחר מותו של המלך, אם לא יכריז במפורש על זהות היורש.
הפרשנים מסכימים כי המילה חַטָּאִים אינה מתפרשת בהכרח כחוטאים במובן המקובל, אלא מלשון חסרון, פגם והחמצת המטרה. כלומר, הם יהיו חסרים ומנועים מן הגדולה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], או מגורשים מן המלכות [רד"ק]. מעבר להפסד המלוכה, המשמעות המיידית של חסרון זה היא סכנת חיים. אם אדוניה ימלוך, הוא יראה בשלמה איום על כסאו ויבקש להוציא להורג אותו ואת אמו, בדומה לרדיפת שאול אחר דוד, וכך הם יחסרו מן העולם [מצודת דוד, רלב"ג].
גישה נוספת מפרשת את המילה כפשוטה ומתמקדת בנזק התדמיתי והמוסרי. אם דוד יחריש, העם יניח שאדוניה הומלך בידיעתו ובהסכמתו. כתוצאה מכך, הציבור יסיק ששלמה נדחה מן המלוכה בגלל עוון, והדבר יעורר מחדש את זכר מעשה דוד עם אוריה החתי. בת שבע תיתפס כמנאפת ושלמה כבן לא חוקי, מה שיוביל לביזיון ואף לגזר דין מוות. לעומת זאת, אם שלמה יומלך, הדבר יהווה הוכחה גלויה לכל כי נישואי דוד ובת שבע היו ראויים ומכוונים מאת ה' [מלבי"ם, רלב"ג, רד"ק, צאינה וראינה].
מנגד, יש המפרשים את המילה חַטָּאִים כביטוי של כבוד כלפי המלך. לפי פירוש זה בת שבע משתמשת בלשון נקייה, וכאשר היא אומרת שהיא ובנה יהיו חטאים, כוונתה האמיתית היא שדוד עצמו יהיה החוטא בכך שיפר את שבועתו לה' להמליך את שלמה [רד"ק, צאינה וראינה]. פירוש שונה לחלוטין טוען כי האשמה אכן תיפול על בת שבע ושלמה, שכן אם לא יזכירו לדוד את שבועתו להמליכם בעודו בחיים, הם יחטאו לעצמם ויפסידו את המלוכה רק בגלל שתיקתם ומחדלם [רלב"ג].