נתן הנביא ניצב מול דוד המלך ומציג בפניו שאלה נוקבת וטקטית, שנועדה לעורר אותו לפעולה נוכח המלכתו הפתאומית של אדוניהו. הנביא משתמש בטון של פליאה ותמיהה ושואל: אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה – אם המלכת אדוניהו נעשתה בציוויך ועל דעתך, כיצד ייתכן שוְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ בטרם ביצעת זאת? [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילה עבדיך נכתבת בפסוק בלשון רבים אך נקראת בלשון יחיד (עבדך) [מנחת שי]. כתיב זה מרמז על כך שנתן אינו תוהה רק על ההסתרה ממנו באופן אישי, אלא שואל מדוע הסתיר דוד את דבר ההמלכה ממנו ומכל שאר עבדיו הנאמנים [רד"ק].
מעבר לתמיהה הפשוטה, מסתתרת בדברי נתן תרעומת מהותית הנוגעת למעמדו כנביא. בעבר, נתן עצמו התנבא כי שלמה הוא זה שיירש את המלוכה. ידוע כי ה' אינו משנה את דברו דרך אותו נביא, כדי שלא יאמרו העם שהוא נביא שקר. עם זאת, ייתכן שהגזרה תשתנה בעקבות חטא כלשהו, וה' יודיע על כך לנביא אחר או לדוד עצמו. לכן, נתן טוען שאם אכן חל שינוי רצון מאת ה' להמליך את אדוניהו, דוד היה מחויב להודיע לו על כך. שתיקתו של דוד מעמידה את נתן במצב בעייתי: היא עלולה לגרום לו לפקפק בנבואתו שלו, או לחלופין, להחשיד את דוד כמי שעובר על שבועת ה' ועל דברי נביא [מלבי"ם, אהבת יהונתן].
פנייה זו של נתן אינה מקרית. כדי לעורר אדם לפעולה יש לפרוט על מניעים שונים בנפשו. בעוד שבת שבע ניסתה לעורר בדוד כעס וקנאה כשהציגה את מעשיו של אדוניהו, נתן משתמש בטקטיקה של יצירת תחושת חשד ובושה, מתוך הנחה שדוד יזדעזע מכך שחושדים בו בהפרת דבר ה' וימהר לפעול [מלבי"ם].
גישה פרשנית שונה מציעה כי תמיהתו של נתן מכוונת דווקא להבטחה המקורית על שלמה. לפי פירוש זה, נתן שואל: אם המעשה הזה של אדוניהו אכן מתרחש, הרי כבר הודעת לי בעבר בפירוש ששלמה הוא זה מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו! ואם כן, כיצד ייתכן שחזרת בך מהבטחתך המפורשת שדיברת באוזניי? [אברבנאל].