מלכים א, פרק א׳, פסוק י״ג

הוראתו של נתן הנביא לבת שבע משרטטת את קו הטיעון שעליה להציג בפני דוד המלך, במטרה להבטיח את המלכת שלמה ולסכל את ניסיון ההשתלטות של אדוניהו.

במוקד דבריה עומדת ההזכרה נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ. נתן הנביא ידע על שבועה זו משום ששמע עליה מבת שבע עצמה. הרקע לשבועה זו נעוץ בחששותיה של בת שבע לאחר מות בנם הראשון; היא דאגה שגם אם תלד בן בריא, אחיו יבזו אותו בטענה שקשר הנישואין החל בחטא. משום כך, סירבה בת שבע להמשיך את הקשר עם דוד עד שישבע לה שהבן הראשון שייוולד להם יירש את המלוכה, שבועה שדוד ביסס על נבואה שקיבל [רד"ק].

המילה לֵאמֹר זוכה למספר התייחסויות המאירות את מהות ההבטחה. גישה אחת מפרשת זאת במשמעות של אמירה פומבית; נתן הדריך את בת שבע להדגיש שהשבועה נאמרה בפני קהל, שכן שבועה שנישאת ברבים אינה ניתנת להפרה [אהבת יהונתן]. גישה שניה קושרת את המילה לאמירות ולרינונים בציבור סביב זיווגם של דוד ובת שבע. המלכת שלמה נועדה להוכיח כי בת שבע אכן ראויה לדוד, ובכך להשתיק את קולות המלעיזים. פירוש נוסף גורס כי המילה מציינת שדוד נשבע שכך אמר ה' [חומת אנך].

בהמשך דבריה, בת שבע אינה מסתפקת באמירה ששלמה ימלוך אחרי דוד, אלא מוסיפה את המילים וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי. תוספת זו נועדה להבטיח שהמלכת שלמה תתרחש עוד בחייו של דוד, שכן ייתכן ששבועה פוקעת ואינה תקפה לאחר המוות, ולכן היה חשוב לתפוס את המלך בלשונו [אהבת יהונתן].

בסיום דבריה, היא מציגה את התמיהה וּמַדּוּעַ מלך אדוניהו. האות וי"ו בתחילת המילה רומזת לשאלה כפולה: מדוע מלך אדוניהו בניגוד להבטחת המלך, ומדוע עשה זאת בניגוד לרצון ה' שייעד את המלוכה לשלמה [חומת אנך].

מבחינת הכתיב, המילה אֲדֹנִי בפסוק נכתבת חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי].