כניסתו של נתן הנביא אל דוד המלך מלווה בשאלה רטורית מחושבת, שנועדה לעורר את תגובתו של המלך למעשיו של אדוניהו. נתן מציג את הדברים בדרך מתוחכמת, השונה מהאופן שבו הציגה אותם בת שבע לפניו.
המילים אַתָּה אָמַרְתָּ אינן קביעת עובדה אלא שאלת בירור. הפרשנים מסכימים כי חסרה כאן ה"א השאלה, ויש לקרוא את הדברים במשמעות של "האם אתה אמרת?" [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. מעבר למבנה התחבירי, שאלה זו נאמרת בנימה של פליאה ותמיהה [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
מתוך תמיהה זו עולות שתי גישות להבנת כוונתו של נתן בשיחתו עם המלך. מצד אחד, נתן מציג את פני הדברים כאילו המלכת אדוניהו נעשתה בהוראתו הסודית של דוד. מכיוון שאדוניהו מתנהג כמלך, זובח זבחים וקורא לאנשיו, המציאות נראית כאילו דוד אכן אישר זאת, ונתן מלין רק על כך שהמלך בחר להעלים ממנו את ההחלטה ולא קרא לו [רד"ק, רלב"ג]. חיזוק לקו זה עולה מההבנה שנתן מעמיד פנים כמי שאינו יודע כלל על שבועתו המוקדמת של דוד לבת שבע (ששלמה ימלוך תחתיו), וכביכול אין לו תרעומת על עצם המלכת אדוניהו, אלא אך ורק על מידורו מהתהליך [מלבי"ם].
מצד שני, יש המפרשים כי התמיהה נועדה להדגיש דווקא את חומרת המעשה של אדוניהו. נתן שואל "וכי אתה אמרת?", מתוך ידיעה ברורה שדוד לא ציווה על כך מעולם. מטרת השאלה היא להוביל את המלך למסקנה המתבקשת: אם המלך לא הורה על כך, כיצד מלאו לבו של אדוניהו לעשות מעשה כה נועז, לנהוג כמנהג המלכים ולמלוך ללא רשות? [אברבנאל].