המלכתו של שלמה מתאפיינת בהשתתפות המונית ופומבית של כלל הציבור, אשר עולה מן הנחל וחוגג בגלוי, בניגוד מוחלט לטקס ההכתרה החתרני של אדניה שאליו הוזמנו אישים נבחרים בלבד [ביאור שטיינזלץ].
החוגגים מתוארים כמְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לנגינה בכלי זמר דמוי קנה, שהוא חלול ובעל נקבים קטנים ומדויקים שנועדו להפיק צלילים שונים, כלי המוכר לנו כחליל [רש"י, רד"ק, רלב"ג, אברבנאל, מצודת דוד].
הכתוב מציין שהעם היו וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה. לשמחה עזה זו היה רובד עמוק יותר מעצם חגיגת ההמלכה; היא נבעה מההבנה כי הכתרת שלמה מוכיחה את צדקתו של דוד המלך בעניין בת שבע, ומאשרת את התקיימות הנבואה ששלמה ימלוך על פי דבר ה' [חומת אנך].
עוצמת החגיגה מתוארת במילים וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין להבין תיאור זה כפשוטו, אלא כהפלגה וגוזמה המדוברת בלשון בני אדם, שנועדה להמחיש את הרעש העצום ועוצמת השמחה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. עם זאת, יש מי שמציע פירוש נוסף, ולפיו קול החגיגה העז בקע את אוויר הארץ וגרם להמונים רבים להיאסף מכל עבר ולהצטרף לאירוע [רלב"ג].