הגעתם של עבדי המלך לברך את דוד על המלכת שלמה מעידה כי מהלך זה נעשה מדעתו ובהסכמתו המלאה של המלך, בניגוד גמור לפעולתם העצמאית של יואב ואביתר שביקשו להמליך את אדוניהו [מלבי"ם].
ברכתם של העבדים מורכבת משני חלקים (כאשר המילה הכתובה בפסוק היא "אלהיך" אך המסורת קוראת אותה כ"אֱלֹהִים" [מנחת שי]). תחילה הם מברכים יֵיטֵב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ, מתוך כוונה ששמו של שלמה יתעלה בזכות מעשיו הטובים וחכמתו. לאחר מכן הם מוסיפים וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ, איחול לכך ששלטונו יהיה רחב וגדול משל דוד, מעמד הראוי לו מעצם היותו יורש עצר ובן מלך [מלבי"ם].
הברכה לפיה הבן יתעלה על אביו אינה מהווה פגיעה בכבוד המלך. טבעו של אדם שהוא עשוי לקנא בהצלחתו של כל אדם, אך הוא לעולם אינו מתקנא בגדולת בנו או תלמידו, ולכן דוד יכול לשמוח בהצלחת שלמה [רד"ק].
בתגובה לדברים אלו, וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב. דוד משתחווה בעודו שוכב על מיטתו, וישנן שתי גישות באשר למטרת ההשתחוויה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד השתחווה והודה לה׳, בדומה ליעקב אבינו שהשתחווה על ראש המיטה באחרית ימיו. מנגד, יש המפרשים כי דוד השתחווה כלפי העבדים עצמם, כאות תודה והוקרה על ברכותיהם [ביאור שטיינזלץ].