לאחר הבטחת המלוכה לשלמה, בת שבע מגיבה במחוות גוף ובמילים המבטאות הוקרה עמוקה, אך גם טומנות בחובן משמעויות החורגות מברכת הנימוסין המקובלת.
תחילה, וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לאות תודה [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה אֶרֶץ מופיעה כאן ללא האות ה"א בסופה, והיא אחת מחמש פעמים במקרא שבהן היה מצופה שייכתב "ארצה" [מנחת שי].
לאחר מכן היא מכריזה: יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם. על פניו, זוהי קריאה שגורה ומקובלת לכבוד המלך, המבטאת משאלה פשוטה לאריכות ימים ולכך שלא יזדקק כלל ליורש [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מאחר שדוד היה קרוב מאוד למיתתו, הפרשנים מוצאים בקריאה זו רבדים נוספים של משמעות.
גישה אחת מפרשת את הברכה במישור הרוחני. הברכה אינה מכוונת לחיי הגוף בעולם הזה, אלא לחיי הנפש בעולם הבא, שבו יחיה המלך לעולם [רד"ק, מצודת דוד]. חיזוק לכך נמצא בתרגום הארמי, שבו המילה יְחִי מתורגמת כאן במשמעות של קיום ונצחיות, בניגוד לשאר המקומות שבהם ברכת "יחי המלך" מתורגמת כאיחול להצלחה [רד"ק].
גישה שניה מתמקדת בהמשכיות השלטון ובקשר בין דוד לשלמה בנו. כלל הוא שאין מלכות אחת נוגעת בחברתה, ולכן כדי ששלמה ימלוך, דוד היה צריך באופן טבעי לסיים את חייו. אך ברגע שדוד ממליך את שלמה עוד בחייו, הוא עצמו יכול להמשיך לחיות, וזהו פשר הברכה שיחיה לעולם [אהבת יהונתן]. יתרה מכך, אדם המותיר אחריו בן הדומה לו בחכמה, במראה, בממשלה וביראת ה', אינו נחשב למת. מאחר ששלמה ניחן במעלות אלו, בניגוד לאדוניהו, העברת המלוכה אליו מבטיחה שדוד ימשיך לחיות דרכו [אהבת יהונתן]. מלכותו של שלמה נחשבת כאילו דוד עצמו חי ומולך, שכן המלכות מתייחסת אל דוד והכיסא נקרא על שמו [מלבי"ם].
ברובד העמוק והסודי יותר, קריאתה של בת שבע מהדהדת את הרעיון הנצחי ולפיו דוד מלך ישראל חי וקיים [מלבי"ם, אהבת יהונתן].