לאחר שמרדו נכשל, אדוניהו אחוז אימה מפני המלך החדש. הוא נס אל המזבח, נאחז בקרנותיו כדי לבקש רחמים, ומתחנן להבטחה שלטונית שתשמור על חייו. מתוך פחד תמידי וחוסר ודאות לגבי גורלו, הוא אינו מסתפק בהבטחה רגילה אלא דורש שבועה מפורשת שלא יוצא להורג [רד"ק].
בדברי בקשתו אדוניהו אומר כַיּוֹם, ולמילה זו ניתנו מספר ביאורים. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא פשוט "כעת" או בזמן הזה, כאשר האות כ' משמשת לאימות וחיזוק הדבר [מצודת ציון]. פירוש אחר מציע רובד נוסף, לפיו אדוניהו מדגיש את היום הספציפי הזה משום שזהו יום הכתרתו של שלמה. מנהג המלכים הוא להפגין חסד ולמחול על פשעים ביום עלייתם לכס המלכות, ואדוניהו מקווה לזכות בחנינה זו, במיוחד לאור העובדה שנכנע מיד [מלבי"ם].
כאשר אדוניהו מבקש אִם יָמִית, הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לבקשה שהמלך לא ימית אותו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ניסוח זה הוא מטבע לשון מקובל של שבועה, שמשמעותו קבלת עונש או קללה על הנשבע אם המעשה אכן יתבצע [מצודת דוד].
אדוניהו מכנה את עצמו אֶת עַבְדּוֹ [ביאור שטיינזלץ], ובכך הוא מביע הכנעה מוחלטת. בקשתו שלא יומת בֶּחָרֶב אינה מקרית; החרב היא כלי ההוצאה להורג הרשמי שבו משתמש המלך כדי להעניש מורדים במלכות, ולכן בקשתו היא למעשה בקשת חנינה מפורשת על עצם המרידה שלו [מלבי"ם].