שלמה מציב תנאי ברור לחנינתו של אדניהו, ומעניק לו הזדמנות לפתוח דף חדש התלוי לחלוטין בהתנהגותו העתידית.
הדרישה אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כדרישה לנאמנות מעשית: על אדניהו לנהוג כראוי, לקבל את המלכות, ולעבוד את המלך בנאמנות ובמשמעת כשאר שריו ועבדיו [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המעניקים למושג משמעות פנימית ומוסרית יותר, ומסבירים כי בן חיל הוא אדם הירא מחטא ובעל כוח פנימי לכבוש את יצרו [רד"ק].
אם יעמוד בתנאי זה, מבטיח שלמה כי לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה. הבטחה זו, שמשמעה שלא יאונה לו כל רע והוא לא ייענש כלל על מעשיו בעבר, מנוסחת בדרך של גוזמה וכלשון בני אדם, כדי להמחיש שאפילו העונש המועט ביותר לא יוטל עליו [מצודת דוד]. המילה מִשַּׂעֲרָתוֹ מכוונת לשערת ראשו [מצודת ציון]. יחד עם זאת, מודגש כי שלמה נמנע מלהישבע על כך, אלא רק הציג עובדה התלויה בתנאי [מלבי"ם].
החלק השני של המשוואה קובע כי וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ וָמֵת. הרעה מתייחסת לכל גילוי של התמרדות או חוסר קבלה של שלטון שלמה [ביאור שטיינזלץ]. במקרה כזה, מעמדו של אדניהו ישתנה לחלוטין: הוא יתחייב מיתה למפרע על מרידתו הראשונה, ואפילו אם ה"רעה" העתידית תהיה עבירה קלה שאין בה כשלעצמה כדי לחייב עונש מוות, הוא יומת בשל צירוף המעשים [מצודת דוד, מלבי"ם].