דוד המלך מתכנן בקפידה את טקס ההכתרה של בנו שלמה, והופך אותו למפגן פומבי של סמכות ולגיטימציה אל מול המרד של אדוניהו. כל פרט בציווי המלכותי, החל מזהות המלווים, דרך בהמת הרכיבה ועד למקום ההכתרה, נבחר כדי להעביר מסר ברור של המשכיות, יציבות ושלום.
כאשר דוד מצווה לקחת את עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם, הוא מתכוון למעשה לעבדיו שלו, ולשומרי ראשו המובחרים, הכרתי והפלתי [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בגוף שלישי במקום לומר "עבדיי", הוא סגנון דיבור מקובל במקרא [מצודת דוד, רד"ק]. בחירה זו באנשי צבא נאמנים שלא חברו לאדוניהו, מדגישה את התמיכה המוחלטת של הממסד הצבאי בשלמה [אברבנאל].
ההוראה להרכיב את שלמה עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי מהווה את סמל ההמלכה המובהק ביותר. הפרדה, שהיא הכלאה של סוס וחמור [מצודת ציון], נועדה לשמש סימן ברור לכך ששלמה הוא היורש החוקי, שכן חל איסור מוחלט על אדם פשוט לרכוב על בהמת הרכיבה האישית של המלך [רש"י, רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, ישנה משמעות עמוקה לבחירה בפרדה דווקא ולא בסוס. בעוד שהסוס מסמל מלחמה ומאבקי כוח, כפי שהפגין אדוניהו כשהכין לעצמו רכב ופרשים, הפרדה מסמלת שלווה, השקט וביטחון. רכיבתו של שלמה על הפרדה נועדה להראות שאינו חושש מאדוניהו, ולרמוז על אופייה השלֵו של תקופת שלטונו העתידית [אברבנאל, מלבי"ם].
לבסוף, דוד מורה להוריד את שלמה אֶל גִּחוֹן. הגיחון הוא מעיין השילוח, הידוע במימיו הזורמים לאט [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, אברבנאל]. הפרשנים מסכימים כי בחירת המיקום אינה מקרית: המנהג הוא למשוח מלכים על גבי מעיין כסימן טוב וכסגולה לכך שמלכותם תהיה יציבה, ותמשך ותתפשט ללא הפסקה, ממש כפי שמי המעיין נובעים וזורמים ברצף. הדבר נרמז גם במסורת הכתיב והקרי של הפסוק, שבו המילה נכתבת לעיתים כ"על" אך נקראת "אל", כדי להדגיש שהמשיחה נעשית ממש על גבי המים, מתוך תקווה שהמלכות תדמה למים הזורמים [מנחת שי]. יתרה מזו, הבחירה בנהר הגדול של הגיחון עומדת בניגוד מוחלט לטקס שערך אדוניהו בעין רוגל, וממחישה את עליונותה של המלכת שלמה [אברבנאל].