נתן הנביא ניגש אל בת שבע באזהרה דחופה נוכח ההפיכה השלטונית שמתרחשת מאחורי גבו של המלך דוד. כמי שמסר במקור את הנבואה האלוהית כי שלמה הוא שנועד לרשת את כס המלוכה, נתן חש אחריות כבדה לדחוק בבת שבע לפעול כדי להבטיח את קיום הנבואה [רד"ק, חומת אנך].
פנייתו של נתן נפתחת במילים הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ, שנועדו לעורר את בת שבע לסכנה המיידית. יש המפרשים כי כוונתו היא שוודאי שמעה על כוונותיו של אדוניהו וכי הסכנה קרובה [מצודת דוד], אך גישה אחרת מדגישה כי המילים מצביעות על כך שאדוניהו כבר קבע עובדות בשטח וביסס את מעמדו כמלך בפועל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הסכנה במצב זה היא קיומית: אם אדוניהו יבסס את שלטונו בטרם מות דוד, כל ערעור עתידי מצד בת שבע ושלמה ייחשב למרד במלכות, ויוביל להוצאתם להורג [אלשיך].
כאן עולה שאלה מהותית: אם נתן הנביא מחזיק בהבטחה אלוהית ששלמה ימלוך, מדוע הוא כה חרד ודוחק בבת שבע לפעול? הפרשנים מציעים לכך שני הסברים. ראשית, אף שהנבואה ודאי תתקיים בסופו של דבר, אם אדוניהו יתפוס את השלטון כעת, הדרך להמלכת שלמה תהיה רצופה במלחמות, צרות ושפיכות דמים [חומת אנך]. שנית, מנקודת מבט רוחנית, התגברות על אדוניהו בשלב מאוחר יותר תדרוש התערבות ניסית. מאחר שעשיית נס מנכה מזכויותיו של האדם, נתן דוחק בבת שבע לפעול כעת בדרך טבעית, כדי להציל את זכויותיו של שלמה ולמנוע את הצורך בנס [אהבת יהונתן].
כדי למנוע מבת שבע להתייאש ולחשוב שהמעשה כבר עשוי ואין דרך חזרה, נתן מדגיש מיד: וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע. הדגשה זו נועדה להבהיר כי המלכת אדוניהו היא יוזמה עצמאית ופסולה, ולא החלטה של המלך. העובדה שאדוניהו נמנע מלהזמין את נתן הנביא ואת צדוק הכהן, שהם הסמכות החוקית למינוי מלך, מוכיחה כי מדובר במהלך חסר תוקף [אהבת יהונתן]. נתן מסביר לבת שבע שאם המלך היה יודע על כך, הוא ודאי היה מוחה ועוצר את המהלך [רד"ק]. לכן, הפתרון נמצא בידיהם: ברגע שיביאו את הדבר לידיעתו של דוד, הוא יפעל מיד לבטל את המרד ולהמליך את שלמה כדין [מלבי"ם, מצודת דוד].