ברגע קריטי של מאבק על ירושת המלוכה, ניגשת בת שבע אל דוד המלך כדי להבטיח את עתיד בנה. דבריה מנוסחים בחוכמה ובעדינות; היא אינה באה בטענות אל המלך או מאשימה אותו בהפרת הבטחתו, אלא מדגישה את חומרת השבועה שנשבע לה בעבר, ובכך מעצימה את חומרת מעשיו של אדוניהו, אשר מורד באביו וממליך את עצמו ללא רשות [מלבי"ם, אברבנאל].
בת שבע פותחת בלשון תחנונים, אֲדֹנִי [אברבנאל], ומזכירה את השבועה שניתנה לַאֲמָתֶךָ, כלומר לשפחתך, כשהיא מכוונת לעצמה [ביאור שטיינזלץ]. היא מזכירה לו כי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ, ומדגישה את תוקף ההתחייבות מכמה היבטים. ראשית, השבועה נעשתה בַּה' אֱלֹהֶיךָ, ומרבית הפרשנים מסכימים כי שבועה בשם ה' היא שבועה חמורה שאין לה הפרה [מלבי"ם, אברבנאל, אהבת יהונתן]. שנית, מכיוון שהשבועה ניתנה לה אישית, אין אפשרות להתירה שלא מדעתה ובפניה [מלבי"ם, אברבנאל].
רקע השבועה, כפי שעולה מדברי חכמים, קשור למות בנם הראשון של דוד ובת שבע. בת שבע חששה שמא בנה העתידי יסבול מביזוי מצד אחיו, וסירבה להמשיך את הקשר עם דוד עד שנשבע לה מפורשות כי בנה הוא שיירש את המלוכה [מלבי"ם, אברבנאל]. היא מציינת כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ, כדי להדגיש שהשבועה לא הייתה על דבר איסור, אלא על דבר הראוי מצד עצמו, שכן שלמה ראוי למלכות בהיותו בנו מזרע המלוכה [אברבנאל], והוא ראוי לכך גם בזכות עצמו [מלבי"ם].
ניתן להבחין כי בת שבע משתמשת בלשון מדבר, אַחֲרַי וכן עַל כִּסְאִי, במקום לומר "אחריך" או "על כסאך". הסיבה לכך היא שהיא מצטטת במדויק את מילותיו של דוד כפי שנאמרו לה בשעת השבועה [אברבנאל].
הפרשנים דנים בכפילות לכאורה שבין ההבטחה יִמְלֹךְ אַחֲרַי לבין התוספת וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי. גישה אחת מסבירה כי בעוד שהמלוכה לאחר המוות רמוזה במילה "אחרי", התוספת "ישב על כסאי" באה לרמוז לדוד שעליו להושיב את שלמה על הכיסא עוד בחייו, כדי לקבוע עובדה מוגמרת אל מול פעולותיו של אדוניהו [אלשיך]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך הבטחה לאיכות השלטון; אין זו כפילות, אלא הבטחה ששלמה ישב על הכיסא בשובה ונחת וישלוט על כל השבטים [אברבנאל], ושמעמדו לא יפחת ממעלת כיסאו של דוד [מלבי"ם].