בת שבע ניצבת לפני המלך דוד ברגע קריטי של מאבק על הירושה, ומבקשת להניע אותו לפעולה. דבריה נועדו להבהיר לו כי למרות המהלכים שביצע אדוניה, הסמכות העליונה וההכרעה לגבי זהות המלך הבא עדיין נתונות לחלוטין בידיו והעם ממתין למוצא פיו.
המילה וְאַתָּה נכתבת באות אל"ף, אך יש הטועים וקוראים אותה באות עי"ן ("ועתה" במשמעות של כעת), משום שקריאה זו נראית מתאימה וקרובה יותר להקשר הדברים [רד"ק, מנחת שי].
הכרזתה של בת שבע כי עֵינֵי כׇל־יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ נושאת משמעות פוליטית ופסיכולוגית. היא נמנעת במכוון מלספר לדוד שאדוניה הזמין אליו את עבדי המלך, כדי שדוד לא יחשוש שהעם קושר קשר נגדו ושכבר אינו יכול להתנגד להם. תחת זאת, היא מרגיעה אותו ומדגישה שהעם לא בחר באדוניה, אלא הכול נושאים את עיניהם אל המלך וממתינים להחלטתו, והם יקבלו עליהם בשלמות כל מי שיבחר להמליך [מלבי"ם, מצודת דוד].
הדרישה לְהַגִּיד לָהֶם מבטאת את הדחיפות שבהתערבותו המיידית של המלך. על דוד לקבל החלטה ברורה ולהודיע לעם מי יירש אותו, עוד בטרם ילך לעולמו. אם המלך יישאר פסיבי ויימנע מלהכריז על יורשו, אדוניה יזכה במלוכה, מצב שיעמיד את בת שבע ואת בנה שלמה בסכנה ויציג אותם כחוטאים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].