ברכה עמוקה מוענקת למלך החדש עם עלייתו לשלטון, והיא נושאת עמה איחול לסיוע אלוהי ולגדולה חסרת תקדים. הברכה נוגעת בנקודה רגישה במעבר השלטון שבין אב לבנו, ומאירה את טיב הקשר ביניהם. בפסוק מופיעה המילה יהי, אך מסורת הקריאה היא יִהְיֶה [מנחת שי].
המשאלה המרכזית בברכה היא שה' יהיה עם שלמה, וִֽיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד. הפרשנים מסכימים כי ברכה כזו, המאחלת למחליף להיות גדול יותר מהמלך הנוכחי, הייתה יכולה להיתפס כעלבון או כפגיעה בכבודו של המלך המכהן אם היה מדובר באדם זר. אולם, מכאן נלמד כלל יסודי בטבע האדם: אין אדם מתקנא בבנו. להפך, טבעי הדבר שאב ישאב נחת מהצלחת בנו, ורצונו של המלך הוא שיורשו יצליח אף יותר ממנו [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך].
לצד ההבנה כי שלמה יהיה גדול "יותר מ"דוד, ישנה גישה המפרשת את המילה מִכִּסֵּא במשמעות של סיבה ומקור. כלומר, כסאו של שלמה יגדל ויצליח דווקא מכוחו, מזכותו ומהיסודות של כסא דוד אביו. בניגוד לדוד שהקים את מלכותו מאפס, שלמה נהנה מיתרון של מלך בן מלך, והוא יורש מלכות מבוססת וזכות אבות [מלבי"ם, חומת אנך].
באשר למהותה של אותה גדולה, יש המבארים כי היתרון של שלמה לא יתבטא בהכרח במעמד רם יותר, אלא באופי התקופה. בעוד שחייו של דוד היו רצופים ברדיפות מצד אויבים כדוגמת שאול ובמלחמות בלתי פוסקות, שלמה יזכה למנוחה ולשלום, ובכך תתבטא הגדלת כסאו. יתרה מכך, השלמות והשלווה שיאפיינו את ימי שלמה אינם אלא פרי עמלו הרוחני של דוד, שיגע וטרח כל ימיו ולילותיו, ובזכות מסירותו זו זכה בנו לשבת על כיסא מלוכה שלם ושליו [חומת אנך].