פתיחת ספר מלכים מתמקדת באחרית ימיו של דוד המלך, לא כתיעוד היסטורי גרידא, אלא כדי להניח את התשתית להעברת השלטון לשלמה. תיאור חולשתו הקיצונית של דוד מסביר מדוע העז אדוניהו למרוד ולנסות לתפוס את המלוכה, ומדוע התעורר צורך דחוף להמליך את שלמה עוד בחיי אביו [מלבי"ם, אלשיך, אברבנאל]. כמו כן, תיאור זה מקדים ומסביר את כניסתה של אבישג השונמית לחצר המלוכה, דמות שתשחק תפקיד מרכזי בהמשך המאבק הפוליטי מול אדוניהו [אברבנאל].
הכתוב משתמש בכפילות זָקֵן בָּא בַּיָּמִים כדי לתאר את מצבו של דוד. המילה זָקֵן מתייחסת למראה החיצוני הניכר לעין, כגון שיער לבן וקמטים, תופעה שיכולה לעיתים להתרחש בטרם עת. לכן מוסיף הכתוב בָּא בַּיָּמִים כדי להדגיש שדוד אכן הגיע לגיל מופלג מבחינה כרונולוגית, בהיותו בן שבעים שנה לאחר שמלך ארבעים שנה [מצודת דוד, אברבנאל, רד"ק].
עם זאת, גיל שבעים לא נחשב לזקנה מופלגת המצדיקה קריסת מערכות מוחלטת (כפי שניתן לראות אצל אברהם אבינו). הפרשנים מסבירים כי דוד הזדקן בטרם עת ואיבד את חום גופו הטבעי בשל שורת גורמים פיזיים ונפשיים שחברו יחד. חייו היו רצופים במלחמות קשות ששחקו את כוחו [רד"ק, צאינה וראינה, שטינזלץ], לצד יגון עמוק ודאגות בשל הטרגדיות המשפחתיות שחווה עם אמנון ואבשלום. לכך התווספו צומות וסיגופים שגזר על עצמו כחלק מתהליך התשובה, וכן מנהגו שלא לישון מעבר לחצות הלילה כדי לעסוק בתורה ובתפילה, דבר שהתיש את גופו [אברבנאל, אהבת יהונתן].
הביטוי וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ מתאר כיצד ניסו לחמם את בשרו באמצעות כיסויים ומצעים, אך ללא הועיל [רד"ק, שטינזלץ]. המילה יִחַם נגזרת משורש חמימות [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי בגדים אינם מייצרים חום בעצמם, אלא תפקידם הוא לשמר את החום הטבעי של הגוף ולבודד אותו מפני האוויר הקר. מכיוון שחומו הטבעי של דוד אפס לחלוטין, הבגדים לא יכלו להועיל לו, מה שהוביל את עבדיו לחפש פתרון רפואי בדמות מקור חום אנושי וטבעי [מלבי"ם, רלב"ג, אברבנאל].
לצד ההסברים הטבעיים והרפואיים, הפרשנים מביאים שתי מסורות מדרשיות מרכזיות המסבירות את הקור העמוק שבו לקה דוד כתוצאה מאירועים רוחניים בעברו. הגישה הראשונה קובעת כי "כל המבזה בגדים אינו נהנה מהם לסוף". מכיוון שדוד כרת בסתר את כנף מעילו של שאול המלך במערה, הוא נענש בכך שלעת זקנתו הבגדים סירבו לחמם אותו. הגישה השנייה תולה את הקור באימה שאחזה בדוד כאשר ראה את מלאך המוות עומד מעל ירושלים וחרבו השלופה בידו בעת המגפה; הפחד העצום הקפיא את דמו, ומאז נותר גופו צונן [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה, אברבנאל].