הכרעתו של שלמה מסיימת את המתיחות סביב ניסיון המרד של אדוניהו, ומבהירה את טיב היחסים החדשים בין המלך לאחיו. כאשר שלמה מצווה וַיּוֹרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, הוא למעשה מממש את הבטחתו הקודמת שלא לפגוע בו, ומורה לאנשיו להוריד אותו בבטחה [מצודת דוד]. אדוניהו ניגש ומשתחווה לשלמה כהכרה במלכותו.
המוקד המרכזי בפסוק הוא הוראתו של שלמה בסיום המפגש: לֵךְ לְבֵיתֶךָ. הפרשנים מסכימים כי אמירה זו נועדה לפתור אי־הבנה שנוצרה בעקבות דבריו הקודמים של המלך. שלמה התנה קודם לכן את שלומו של אדוניהו בכך שיהיה "בן חיל". אדוניהו פירש תנאי זה כדרישה להישאר לעמוד לפני המלך ולשרת אותו באופן צמוד וקבוע, ולכן נשאר במקומו ולא העז להיפרד משלמה ללא קבלת רשות מפורשת.
כאשר שלמה מבחין במחשבתו של אדוניהו ובהיסוסו [רלב"ג], הוא אומר לו ללכת לביתו כדי להבהיר את כוונתו האמיתית: אין לו כל עניין שאדוניהו יעבוד עבורו או שיישא בעול שירותו [מלבי"ם]. הדרישה להיות "בן חיל" אינה מחייבת נוכחות מתמדת בחצר המלכות, אלא תקפה רק לעת מצוא ובזמן שיהיה בכך צורך ממשי [מצודת דוד]. למעשה, שלמה משחרר את אדוניהו לדרכו ומבטיח שלא יאונה לו כל רע, כל עוד לא ייזום מרד חדש נגד המלכות [ביאור שטיינזלץ].