הכתוב מפרט את שלבי הכתרתו הרשמית של שלמה למלך, פעולה המשלבת סמכות דתית, נבואית והכרזה פומבית. בטקס זה ישנה חלוקת תפקידים ברורה: הכהן הוא זה שמושח ומברך את המלך, בעוד הנביא מאשר כי המינוי נעשה על פי רצון ה' [ביאור שטיינזלץ].
הציווי וּמָשַׁח אֹתוֹ חורג מן הכלל המקובל, שכן בדרך כלל אין צורך למשוח מלך שהוא בן של מלך. משיחתו של דוד נועדה לחול עליו ועל כל זרעו אחריו, בדומה למשיחת אהרן שחלה על כל הכהנים הבאים אחריו. הסיבה הייחודית למשיחתו של שלמה הייתה המחלוקת שעורר אדניהו, והצורך לבסס ולחזק את מעמדו של שלמה באופן חד משמעי [רלב"ג, רד"ק].
המשיחה עצמה התבצעה באמצעות שמן המשחה המקורי שעשה משה במדבר. מכיוון ששמן זה נועד להישמר לדורות וכמותו הייתה מוגבלת, המלך לא נמשח בו על פני כל גופו אלא רק באזור הראש, במקום שעליו מניחים את כתר המלכות [רלב"ג]. גישה נוספת מתארת כי השמן הונח בין ריסי עיניו של המלך, כמעין צורה של נזר [רש"י].
לאחר המשיחה, הפעולה של וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר נועדה לפרסם את ההכתרה ולהשמיע את הבשורה להמוני העם [מצודת דוד]. הקריאה לציבור לומר יְחִי הַמֶּלֶךְ אינה רק איחול לאריכות ימים, אלא תפילה לשגשוג והצלחה ("יצלח המלך"), שכן חיים שלמים וראויים אינם מתקיימים ללא הצלחה [רד"ק].