עם התבססות שלטונו של שלמה, קורסת שאיפתו של אדוניהו לרשת את כס המלוכה, והוא מוצא את עצמו בסכנת חיים מיידית. מתוך הבנה כי מעשיו נחשבים למרידה, הוא בוחר להימלט למקום קדוש בתקווה שקדושת האתר תעניק לו חסינות.
ההדגשה כי אדוניהו יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה נובעת מהחשש הברור שידונו אותו כמורד במלכות על כך שניסה למלוך ללא ידיעת המלך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המצביעים על כך שהפחד היה מכוון כלפי שלמה באופן אישי; אדוניהו ידע כי חטא ומגיע לו עונש מוות, אך לא חשש מדוד אביו, שכן סמך על רחמיו כפי שחמל בעבר על אבשלום שמרד בו. לעומת זאת, הוא הבין ששלמה לא יחוס עליו, ולכן נתקף חרדה דווקא מפניו [אלשיך]. משמעות הדבר היא שאדוניהו זנח באחת כל מחשבה על המלוכה, ואפילו לא ניסה לגשת לאביו כדי להתחנן על חייו, אלא ברח מיד לבקש חסות אלוהית [אברבנאל].
כדי להינצל, אדוניהו בוחר לעשות מעשה: וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אחיזה זו בפינות המזבח שימשה כאות מובהק לבקשת מקלט [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאדוניהו הניח ששלמה ימנע מחילול המקום הקדוש ולא יוציא אותו להורג שם. הוא תכנן להישאר נאחז במזבח כמקום חסות זמני, עד שיצליח לחלץ משלמה שבועה והבטחה כי לא ימיתו [רלב"ג, מצודת דוד, אברבנאל].
באשר למיקומו של המזבח, קיימת מחלוקת. יש הסבורים כי מדובר במזבח שעמד בירושלים לפני ארון הברית, שכן באותה תקופה הבמות היו מותרות [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד], בעוד דעה אחרת גורסת כי המזבח שכן בגבעון [רש"י].
מול התפיסה שאדוניהו חיפש דרך להישאר בחיים, קיימת גישה שונה לחלוטין באשר למניעיו. לפי פירוש זה, אדוניהו השלים עם מותו הצפוי, אך נאחז במזבח מסיבה הקשורה לכבודו האחרון. הוא ידע שהרוגי בית דין נקברים בחלקת קבר נפרדת ופחותה, ולכן החליט שעדיף לו למות שם, סמוך למזבח, כדי שיזכה להיקבר בכבוד בקברי אבותיו ולא בקברי פושעים [רש"י].
מעשהו של אדוניהו מעורר קושי הלכתי שבו דנים הפרשנים. על פי דיני התורה, המזבח מעניק מקלט רק לרוצח בשגגה, ולא לאדם שפעל במזיד או למורד במלכות [רלב"ג]. יתרה מכך, עצם האחיזה בקרנות המזבח אינה אמורה להוות מקלט חוקי, שכן על פי ההלכה רק גג המזבח קולט ומגן, ולא קרנותיו. עובדה זו בולטת במיוחד לאור העובדה שמאוחר יותר, יואב בן צרויה ניסה לעשות מעשה זהה ונאחז בקרנות המזבח, אך שלמה הורה להורגו שם מכיוון שיואב טעה בהבנת ההלכה. הדבר מותיר את הצלחתו הזמנית של אדוניהו להינצל בזכות קרנות המזבח כאירוע תמוה וחריג [חנוכת התורה].