רגע ההכתרה הרשמי של שלמה מגיע לשיאו באמצעות פעולה פיזית וסמלית של משיחה בשמן, המלווה בהכרזה פומבית של העם.
הכלי שבו השתמש צדוק הכהן מתואר כקֶרֶן הַשֶּׁמֶן, והוא כלי קיבול העשוי בצורת קרן [מצודת ציון]. הקרן הכילה את שמן המשחה המיוחד שנועד להמלכה, ולדעת רש"י מדובר בשמן המשחה המקורי שעשה משה במדבר. השמן שבקרן היה במידה המדויקת הנדרשת למשיחת המלך.
באשר למקורו של השמן, הפרשנים חלוקים בביאור המילים מִן הָאֹהֶל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר באוהל שנטה דוד בעיר דוד שבירושלים, בתוכו הוצב ארון ה'. לפי גישה זו, צלוחית שמן המשחה נשמרה באופן קבוע לפני הארון. לעומת זאת, הרד"ק מציע כי מדובר באוהל מועד המקורי, אשר באותה תקופה שכן בגבעון. לשיטתו, כאשר נלקח הארון למלחמת הפלשתים, שמן המשחה וצנצנת המן נותרו באוהל מועד ולא נדדו עמו לירושלים. לכן, צדוק נאלץ ללכת או לשלוח שליח לגבעון כדי להביא את השמן. הרד"ק אמנם מציין את האפשרות שהשמן הובא לירושלים והונח לפני הארון, אך סבור שסביר יותר שהחפצים המקודשים לא הוצאו כלל מאוהל מועד עד לבניית בית המקדש.
פעולת המשיחה עצמה (וַיִּמְשַׁח) נעשתה בסדר מוגדר, ובו חלוקות הדעות המובאות ברד"ק: גישה אחת מתארת כי תחילה יצקו את השמן על ראשו של שלמה, ולאחר מכן משחו אותו בין ריסי עיניו בצורה של נזר (כתר). גישה אחרת טוענת כי הסדר היה הפוך – קודם משחו בין ריסי עיניו, ואת השארית שנותרה בקרן יצקו על ראשו.
משיחה זו, שתוארה בפסוק לקול תקיעת שופר וקריאות העם, נערכה בנוכחות אנשי ירושלים בלבד. משום כך, כפי שמבאר הרד"ק, שלמה נמשח פעם נוספת בשלב מאוחר יותר. המשיחה השנייה נערכה במעמד פומבי וגדול הרבה יותר, כאשר דוד הקהיל את כל שרי ישראל ונציגי השבטים לירושלים. באותו מעמד נמשח שלמה לנגיד לעיני כל הקהל, ויחד עמו נמשח גם צדוק לכהן גדול, מתוך שמחה עצומה והקרבת זבחים רבים.