בשלהי ימיו של דוד המלך מתחוללת דרמה פוליטית בחצר המלכות. אחד מבניו מחליט לנצל את המצב, לתפוס את ההנהגה ולהציג את עצמו כיורש הטבעי והבלתי מעורער.
הפרשנים מנתחים את המניעים שהובילו את אדוניה להכריז אֲנִי אֶמְלֹךְ. בראש ובראשונה, הוא ראה את עצמו כיורש העצר [ביאור שטיינזלץ]. ביטחונו העצמי נבע מיופיו החיצוני יוצא הדופן, ומהעובדה שאביו דוד מעולם לא גער בו או הוכיח אותו, מה שהעניק לו תחושת כוח ללא מצרים [רד"ק, צאינה וראינה, אלשיך].
מעבר לכך, היו לאדוניה שיקולים פוליטיים והלכתיים מורכבים. כאשר דוד לקח אליו את אבישג השונמית, אדוניה פירש זאת כהזדמנות פז. גישה אחת מסבירה שאדוניה סבר כי דוד מנסה לכבוש את יצרו עם אבישג כדי לתקן את חטאו המוקדם עם בת שבע. מכך הסיק אדוניה שבת שבע למעשה אסורה לדוד, ולכן בנה שלמה פסול מלרשת את הכס [צוארי שלל]. גישה אחרת מציעה שאדוניה חישב את מספר נשותיו של המלך; מכיוון שלמלך מותר לשאת רק שמונה עשרה נשים, ודוד כבר הגיע למכסה זו, הרי שלקיחת אבישג מוכיחה שבת שבע מעולם לא נחשבה לאישה חוקית אלא לפילגש בלבד. ממילא, שלמה הוא בן פילגש שאינו ראוי למלוכה, והכתר מגיע לאדוניה [אהבת יהונתן].
כדי לבסס את מעמדו, אדוניה מִתְנַשֵּׂא – מתפאר, מתגאה ונוהג בשחצנות [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. הוא מתחיל לאמץ גינוני מלכות עוד בחיי אביו, כדי שכאשר דוד ימות, המעבר לשלטונו ייראה טבעי וקל [מצודת דוד, אלשיך]. המילה לֵאמֹר מעידה שהוא לא שמר את תוכניותיו בסוד, אלא הכריז עליהן בפרהסיה כדי לגייס תמיכה ציבורית [אברבנאל].
התנשאות זו באה לידי ביטוי מעשי כאשר הוא מארגן לעצמו משמר כבוד מלכותי: וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים. הוא הכין מרכבה לרכוב בה, מוקפת בפרשים [מצודת דוד, אברבנאל], תוך שהוא מחקה את תכסיסי המרד של אחיו הגדול אבשלום [מלבי"ם]. צעד זה לא היה רק הפגנת כוח, אלא גם עבירה על איסור התורה למלך ישראל להרבות סוסים [רלב"ג, אברבנאל]. עם זאת, יש המציעים שאדוניה השתמש בפרצה הלכתית: התורה אוסרת על מלך להרבות סוסים לאחר המלכתו, אך אינה מחייבת אותו למכור סוסים שהיו ברשותו קודם לכן. לכן, הוא מיהר לאסוף סוסים ורכב בטרם יוכתר [אהבת יהונתן].
בנוסף, הוא העמיד וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. אלו היו אנשים חמושים שרצו לפניו כדי להכריז על בואו, כפי שהיה נהוג בקרב מלכים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. על פי מסורת חז"ל, אנשים אלו עברו שינויים גופניים קיצוניים כדי שיוכלו לרוץ במהירות עצומה: טחולם הוסר בניתוח, ובשר כפות רגליהם נחקק [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה, אברבנאל].
פירוש ייחודי מעניק למעשה זה נופך רוחני-פוליטי: הטחול נחשב בגוף האדם לאיבר המעורר שחוק וקלות ראש, והליכה ברגליים יחפות (או חקוקות) מצננת את חום הגוף ומדכאת תאוות. אדוניה בחר באנשים אלו במכוון, כדי להציג פמליה של משרתים חסידים, סגפנים וטהורים. בכך הוא ביקש לרמות את העם וליצור לעצמו תדמית של אדם צדיק וקדוש, הראוי להנהיג את ישראל [אהבת יהונתן].