מרד אדוניהו לא צמח בחלל ריק, אלא נשען על שלוש סיבות מרכזיות שהעניקו לו ביטחון עצמי ותחושת זכאות לכתר: יחסו המקל של אביו, הופעתו החיצונית, ומעמדו במשפחה.
הגורם הראשון נעוץ בחינוך שקיבל: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ. דוד מעולם לא הכעיס, בייש או הוכיח את אדוניהו על מעשיו [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. שתיקה תמידית זו גרמה לאדוניהו לחשוב שכל דרכיו הגונות ורצויות בעיני אביו [מצודת דוד, אברבנאל]. הוא אף חישב שאם יכריז על עצמו כמלך, דוד ימשיך בשתיקתו כפי שנהג תמיד [מלבי"ם, רד"ק]. הפרשנים דנים בשאלה מדוע דוד נמנע מלהוכיחו. יש המסבירים שדוד נמנע מלהעיר על מעשי העבר, אך לו היה מזהה התנהגות פסולה בזמן אמת, ודאי היה מוכיח אותו ודורש ממנו לחדול [צוארי שלל]. אחרים מסבירים שדוד כלל לא זיהה את כוונת המרד, וסבר שאדוניהו פשוט מתנהג בגינוני שררה טבעיים של בן מלך [אברבנאל]. מכל מקום, הימנעות זו מתוכחה היא שהובילה בסופו של דבר לאובדנו של הבן, שכן מניעת ביקורת סוללת את הדרך למוות [רש"י, אברבנאל].
הגורם השני הוא המראה החיצוני: וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד. יופיו של אדוניהו נסך בו ביטחון עצמי מופרז וגרם לו להאמין שהוא ראוי ומתאים לאדנות ומלוכה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל], שכן מראה נאה נושא חן בעיני העם ומסייע פוליטית [מלבי"ם]. המילה וְגַם באה לערוך הקבלה ישירה בינו לבין אחיו אבשלום; בשני המקרים, היופי החיצוני הוביל לגאווה, להתנשאות ולבסוף למרידה באב [רש"י, רד"ק].
הגורם השלישי הוא סדר הירושה: וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבינה זאת כזכות חוקית למלוכה. חגית ילדה את אדוניהו לאחר שמעכה ילדה את אבשלום. מכיוון ששלושת אחיו הגדולים – אמנון, דניאל ואבשלום – כבר מתו, אדוניהו נותר הבן הבכור במשפחה, ולכן ראה בעצמו את היורש הטבעי והחוקי של הכתר.
לצד הבנה היסטורית זו, קיימות גישות נוספות להבנת המילה יָלְדָה. מכיוון שלאדוניהו ולאבשלום היו אימהות שונות, יש המפרשים את המילה במשמעות של גידול וחינוך; אמו של אדוניהו גידלה אותו באותה תרבות קלוקלת ועל פי אותן מידות שבהן גודל אבשלום [רש"י, רלב"ג]. זווית מחשבתית נוספת מציעה שאדוניהו חשב שמכיוון שאבשלום נולד לפניו, אחיו הגדול שאב אליו את כל המידות הרעות והפסולת הרוחנית, ולכן הוא עצמו נותר טהור, צדיק וראוי למלוך [אהבת יהונתן].